עלון שבועי למידע רמת יוחנן
שנת ה - 75
מס 1522 ג' באב תשס"ו 28.7.06
שִׁיר אַהֲבָה פָּשׁוּט
איה
כורם
שִׁיר אַהֲבָה פָּשׁוּט
איה
כורם
עוֹד
יָבוֹא לָנוּ בּוֹקֶר, מִתוֹךְ הַסְדִינִים
יַעֲלֵה
שׁוּב רֵיחוֹ שֶׁל הַגוּף.
יִצְחקוּ
צָהֳרַיִים חָזָק בַּפָּנִים
וּצְחוֹקַם
מְסַנְוֵור וְחָצוּף.
עוֹד
יֵרֵד לָנוּ חוֹשֶׁךְ, מִבְּלִי שֶׁנַרְגִישׁ
יִדָלְקוּ
פָּנָסִים רִאשׁוֹנִים.
וְהַלַיְלָה
יָבוֹא וְיִפּוֹל עַל הַכְּבִישׁ
וְיִלְחַשׁ
בְּשֵׁמוֹת נְכוֹנִים.
זה שִׁיר אַהֲבָה פָּשׁוּט,
פָּשׁוּט שִׁיר אַהֲבָה
לְלַיְלָה בַּקָיִץ,
לְרוּחַ טוֹבָה.
זֶה שִׁיר אַהֲבָה פָּשׁוּט,
פָּשׁוּט שִׁיר אַהֲבָה
לְלַיְלָה בַּקָיִץ.
עוֹד יָגִיעוּ שָׁעוֹת מְתוּקוֹת בַּמִרְפֶּסֶת
שֶׁלֹא נִזְקָקוֹת לְמִילִים
עוֹד יֵצְאוּ שָׁבָּתוֹת בְּשַׁלְוָה וּבְחֶסֶד,
בְּרִשְׁרוּש הַעָדִין בְּעָלִים.
יֵעֲרְכוּ צָלָחוֹת וְכֵלִים עַל שׁוּלְחָן,
אֲרוּחוֹת יִתְבַּשְׁלוּ בַּסִירִים,
וְאַתָּה גָּם תָּבוֹא ותֵּשֶׁב אִיתִי כָּאן,
אֲנִי לֹא אֶצְטָרֵךְ עוֹד שִׁירִים.
עוֹד יָנוּחַ הַעֵט, תִּסָגֵר הַמַחְבֶּרֶת,
רַק לַצֵאת וְלִנְשׁוֹם אֲוִיר,
הַרְחוֹבוֹת שׁוֹמְמִים, הַשָׁעָה מְאוּחֶרֶת,
רַק אֲנִי וְהֲלַיְלָה בַּעִיר..
לכל בנינו וחיילינו,
בסדיר ובמילואים, באשר אתם, כולנו מחזיקים לכם אצבעות, חושבים עליכם ומתפללים
לשלומכם. שימרו על עצמכם, ושובו הביתה בשלום במהרה. מחכים לכם.
בית רמת יוחנן.
מלחמה מתעתעת / ירמיהו
ואולי המאפיין ביותר את הימים הקשים
האלה, הוא השקט, השקט המוזר. השקט שרובץ בכל פינה. אחרי "שירת" הסירנות
מכל הכיוונים, וה"בומים", הוא חוזר שוב. השקט. לא שומעים את הדי הרעש
המונוטוני שעולה תמיד מהמפרץ, שנשמע כמו גלי ים רחוקים. ועכשיו כלום. שביתה מאונס.
השקט הזה. תחושת שלווה מדומה, משונה, ואולי זו בעצם החרדה מה"לא ידוע".
שקט של ערב יום כיפורים. ונדמה שכל מה שהיה קודם, היה לפני עידן ועידנים.
יום ראשון שעבר היה חם ולח מאוד,
עדיין לא חשבנו שגם אנחנו שייכים ל"מטוּוחים". בחדר האוכל ארוחת בוקר. אווירה
עליזה של המון ילדים והורים ש"השתחררו" מהעבודה "עקב המצב". ואולי
זה סתם בגלל החופש הגדול. ופתאום האזעקה הזו...
הכל עוד מעורפל, בלתי צפוי, לא ברור, מה
עושים, איך מתמודדים עם מציאות חדשה של מלחמה "על באמת" ובכל זאת כאילו
עדיין רחוקה.
...עם האזעקה הראשונה בתשע בבוקר, מסתבר
שאם נרצה ואם לא, אנחנו בפנים. משתררת בהלה מסויימת, לא משהו שגובל בפאניקה, ריצה
חפוזה אל המקלט הקרוב, חדר האוכל מתרוקן, שבילי הקיבוץ מתרוקנים, שקט באוויר, רק
חם ולח מאוד, אפילו הרוח עומד ממשבו.
עוד אין הוראות ברורות, איך להתנהג,
כמה זמן צריך לשהות במקלט - בלאגן של התחלה. צריך לדאוג להביא ציוד, מים,
נישנושים, ושאר ירקות אל ה"נצורים".
מתחילים לחפש "פיתרונות
יצירתיים". למה לא דאגו קודם?
כרגיל, כמו בכל מצב, יש מי שמסתגל מהר
לשינויים, ויש מי שזה לוקח לו קצת זמן. בבילבול הראשוני עדיין לא ברור איזה ענפים
עובדים ואיזה לא, מה פתוח ומה סגור. לקום לעבודה לא לקום, מערכת החינוך סגורה או
פתוחה. יש לציין שכל השירותים המשיכו וממשיכים לתפקד במצבת עובדים חסרה מאוד.
לשמחתי ראיתי, מראה שכבר חשבתי שפס מההוויה שלנו, חברים מתנדבים ועוזרים במקומות
שנחוץ. וגם... "יושבי ביתך" שמנצלים את המצב...
...ואז החלה ה"נדידה"
הגדולה. כמו בלון שלפתע התרוקן, מי שהיה יכול, הדרים, וטוב שכך. סביר ומקובל. דממו
השבילים מצהלת ילדים. הבריכה ריקה, שקט מדכדך בחדר האוכל, שממון על הרחבה, וגם
"קבלת השבת" נופלת קורבן להוראות פיקוד העורף.
אבל, הזמן עושה את שלו. לאט לאט
מתנחלת לה, בלי שבעצם בכלל התבקשה לכך, "שיגרת המלחמה". סדר יום של
אזעקות ורגיעות, אזעקות ורגיעות, חוזר על עצמו, עד שכמעט נדמה לך שזה סדר יום
נורמלי. סוף סוף, כמה זמן אתה יכול לשמור על מתח כשלמעשה "הקטסטרופות מתרחשות
אצל השכנים, ופה כלום לא קורה"? סביבנו נוחתים מטחי טילים בזה אחר זה, במרחק
של יריקה. סטייה קלה, וזה נופל אצלנו. הוויה שמעולם לא עלתה על הדעת, והנה היא כל
כך ממשית שקשה לך לדמיין שזה על באמת. ובכל זאת, "כלום עוד לא קורה פה".
(טפו, טפו, טפו...)
וזה מתעתע, בהחלט מתעתע ולא ברור לך
איך, איזשהו מנגנון פלאי מופעל אוטומטית בגופך, כאילו אוטם אותך בפני האפשרות
המפחידה הזו ומאפשר לך להמשיך לתפקד, ואתה קם לעוד בוקר, שמתחיל כמו כל הבקרים
האחרים, והשמש זורחת... וכו' אבל בסתר ליבך, איפשהו אתה כבר מצפה ליללות האיומות
של הסירנות, שמבהירות לך ללא צל של ספק, איפה אתה חי. ונדמה לך אולי אולי היום כבר
יהיה אחרת, אבל לא! שוב ושוב ושוב אין הפתעות בעניין הזה, היללות האיומות האלה...
והבומים. וכתבינו הזריזים שפרושים בשטח, מדווחים מיד, "על המקום", בדיוק
נמרץ, מי ומי "ספג" הפעם. ואתה יודע שהרי סוף סוף זה גם יגיע הנה, גם אם
יאחר...
אלה ימי חרדה, וגם תקווה, אבל בלי
אשליות. ארץ אוכלת יושביה ארץ ישרוּאל, ואם בחרנו לחיות פה, דווקא פה, במזרח
התיכון בין מיליארד מוסלמים, מיגוון האפשרויות והציפיות הוא די מצומצם.
לא תמיד אפשר לראות מרחוק, מה שרואים
מכאן, ו"נותני עצות" זרים צצים ממדריד עד מלבורן, ומפגיני שמאל יפי נפש
מטיבוקטו עד תל אביב... הם תמיד ימצאו סיבות להפגין נגד, ואנחנו, בארץ הקטנטנה
הזו, נצטרך איכשהו להמשיך להגן על זכותנו ועל חיינו.
ויש לזה תג מחיר ברור מאוד, וצריך לגייס
את כל כוחות הנפש על מנת להישאר אופטימי, על מנת להמשיך להאמין שיבואו גם ימים
אחרים...
והנה, דווקא בימים קשים אלה אתה חש
כמה טוב להיות בתוך חברה תומכת, בין חברים, להרגיש את החוזק הפנימי שלנו, ולהמשיך
לקוות ביחד... .
כל הכוחות דרוכים למשימה...
דף לחברים
אנו עומדים בעיצומה של המערכה. אין עוד שמא ואין היסוס.
עתה כל הכוחות דרוכים למשימה האחת – הוודאית: להלום ולנצח! להלום עד ייעקר מכל
אויב הרצון והסיכוי לעוקרנו מכאן. ושוב נתגלה בעם היושב כאן, ובצבאו, עוז הרוח,
התושייה והנכונות ללחום את מלחמת חייו וקוממיותו. חברינו ובנינו בשורות הלוחמים
בזירות הקרב השונות, תפילתנו לשלומכם ולשלום כל העומדים במערכה.
יצחק אחיטוב "ברמה" 424,
13.6.67
דוח שבועי / א. פלד
אנו סוגרים שבוע שני למלחמה. מספר האזעקות אינו פוחת וכך גם מכסת הקטיושות היומית היורדת על הצפון.
ובכל זאת, השבוע השני הביא עמו שלושה
שינויים מהותיים:
א. הפעילות המדינית החלה לנוע (והדרך
עוד ארוכה).
ב. צה"ל נכנס לפעילות קרקעית (והדרך
עוד ארוכה).
ג. והעיקר – העורף החל להטמיע שלא
מדובר כאן ב"אירוע חירום", אלא במה שאפשר לכנות (אף שהדבר מצלצל כסתירה
פנימית) כ"שיגרת חירום".
התובנה לפיה לא מדובר באירוע חירום אלא בשיגרת חירום, היא יותר מנטלית מאשר אופרטיבית, אבל מה שנגזר
ממנה הם דפוסי התנהגות שונים.
ההתגייסות הנפשית והפיסית באירוע היא טוטלית, "כל האדרנלינים
משפריצים", וככזו יכולה להחזיק לטווח
קצר.
כאשר האירוע מתארך והופך לשיגרה,
גם אם מסוכנת, חייבים לארגן ולהתאים את
המשאבים הנפשיים והפיסיים בהתאם.
המשמעות היא, מחד, לא לאבד עירנות ולא
להיכנס לשאננות, אבל מצד שני גם להתארגן
לנורמליזציה בתוך האנומליה.
נראה לי שבגדול אנו עושים זאת.
ועדת הביטחון מתכנסת כל יום ושוקלת
המצב והצעדים הנדרשים. החמ"ל מאוייש
בכל אזעקה. אנו מרעננים את הנוהלים ומעדכנים את ראשי הצוותים.
הענפים ממשיכים לתפקד בצורה סבירה
ולמעלה מזה.
בשלב זה אנחנו משאירים לחברים, ובעיקר
לאמהות לילדים הקטנים, להחליט כל אחד על דפוס ההתנהלות המתאים לו כלפי עצמו וכלפי
ילדיו, בקיבוץ או מחוצה לו. את החוסרים
ממלאים חברים ובנים המתנדבים ביוזמתם, או נענים לפניות למלא מקום.
נראה לי שאין לנו בעייה להמשיך להתנהל
כך, בלי לחצים והלחצות עוד שבוע. אם הדברים יתארכו עוד יותר, אני משער שיותר חברים
יחזרו למסלולם ונקווה שנגיע במהרה לשיגרה אמיתית.
ועוד ברכה חמה שלוחה לכל חברינו
ובנינו המגוייסים היום בחזית ממש. תשמרו
על עצמכם במסגרת מילוי משימותיכם ושובו בשלום..
עֵת נַחְזֹר
לַזּוּטוֹת
עֵת
עוֹלֶה וְיוֹרֵד יְלֵּל צוֹפָרִים
פִּתְאוֹם
מֵעַצְמָם הַדְּבָרִים מִסְתַּדְּרִים,
סִדְרֵי
עֲדִיפוּת נִקְבָּעִים נְכוֹנָה
בִּגְּבוֹר
עַל הָרַעַשׁ, קוֹל הַבִּינָה.
הָעִקָּר
מֵאֶתְמוֹל, הוֹפֵךְ לְתָפֵל
נָמוֹג,
מִתְפּוֹגֵג, כְּמָסָךְ עֲרָפֶל.
עֵת
הַכֹּל יֵרָגַע וְנַחְזֹר לַזוּטוֹת
מֵאוֹר
כּוֹכָב הַצָּפוֹן קַל כֹּה לִסְטוֹת.
כָּל
אִישׁ אָז יֵלֵךְ אַחֲרֵי כּוֹכָבוֹ
עַל
אוֹרוֹת כּוֹזְבִים יַשְׁלִיךְ יְהָבוֹ,
אִם
בָּחַרְתָּ אַחַת מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת
לְכוֹכָב
הַצָּפוֹן תְֵן אוֹתְךָ לְהַנְחוֹת.
רָחוֹק
אוֹרוֹ, אַךְ אֵינוֹ מְרַצֵּד
הַהוֹלֵךְ
לְאוֹרוֹ אֵינֶנּוּ מוֹעֵד.
ראובן
עזריאלי 23/7/06
גינוי על מעשה פוחזות
בתום הקרבות, בשעה ש"קול ישראל" חזר והזהיר
בפני כניסה לשטחים הכבושים, נודע בבית על כוונתם של משה פיינשטיין ואליעזר
(לייזיקו) גרובר (כיתה י"א), לערוך סיור בירושלים. חברים מספר, מטפלות
והורים, ניסו למנעם מכך. והם בדעתם.
לאחר מכן נקראו אל המזכיר וזה הודיע להם ברורות שהוא
אוסר עליהם לצאת עתה לטיולים: א. מטעמי ביטחון. ב. בימים אלה, שחברים רבים
מגוייסים, אין להפסיק את העבודה ולערוך טיולים. אף הסביר להם שהמעשה שבכוונתם
לעשות הינו מעשה חסר אחריות.
על כך השיבו שהדברים אינם משכנעים אותם. ואמנם למחרתו
קמו ונסעו. כעבור יום חזרו, אמנם לשטחים הכבושים לא נכנסו.
ניתן היה לקוות שבינתיים נתיישבו בדעתם והם מתחרטים על
המעשה.
כשניפגשו עימם ארבעה מחברי המזכירות לברר את המעשה
ולהבהיר להם את חומרתו, לא גילו כל רצון להודות כי שגו ואף ניסו לתרץ המעשה בטעמים
שונים.
מפאת חומרת המעשה, חוסר האחריות וחוסר המשמעת שגילו,
החליטה המזכירות להביא המעשה לידיעת החברים ולגנותם בפומבי על כך. והננו מקווים
שההד שהדבר יעורר בציבור , יסייע להם להבין שאין לחזור על מעשים כאלה.
(ברמה מס. 425 30.6.67)
ראיון עם המנצח על המלאכה. דניאל
פרי
-
איך מכינים קיבוץ למלחמה?
הקמנו צוותים לנושאים שונים, בהתאם
לדרישות במלחמה הנוכחית. במלחמות הקודמות היה חשש לפיגועים או כניסה של מחבלים, או
גיוס כללי של חברים, והצורך להחליף אותם במקומות העבודה. למלחמה הזו יש מאפיינים
אחרים, ולפיהם הקמנו את הצוותים. למשל צוות חילוץ שיודע, במקרה של פגיעה ישירה
בבית, להרים קירות. צוות כריזה, בריאות וכו', רשימה שמית של הצוותים פורסמה ברבים.
פרט לכך הקמנו ועדה רחבה, שכוללת את כל
הפונקציונרים שאמורים להפעיל את המערכת בשעת חירום ובשעת רגיעה, מרכזי ענפים
עיקריים וכו'. הוועדה מתכנסת, מתעדכנת, ופועלת על פי הצורך. אלישע שלם הוא מפקד
היישוב, אודי ואני, שלושתנו כצוות מצומצם.
-
זאת אומרת כשיש אירוע ביטחוני כלשהו אלישע הוא הסמכות העליונה?
כן. אלישע, כמפקד היישוב בשעת חירום,
אומר מה לעשות. בסופו של דבר יש לו את המילה האחרונה, האם לקיים את קבלת השבת כן
או לא, האם לפתוח את בתי הילדים כן או לא וכו'. באופן כללי זה התחום הפרסונאלי.
תחום שני הוא התחום הלוגיסטי.
קודם כל המקלטים, סידור והכנת המקלטים.
אם יש בעיות או תקלות מתקנים. לצערי, כנראה שבמלחמה הבאה הם יהיו מוכנים יותר בזמן.
המלחמה הזאת כבר...
העיקר הוא שהיום כל המקלטים פתוחים
וממשיכים לסדר, לצייד, ולהתקין היכן שנחוץ וחסר, טלפונים, מים, תאורת חירום ומזגנים.
-
ואתה מרוצה מכך שההתנהלות הזו נעשית רק אחרי שהמלחמה כבר פרצה?
זה נכון, כשהמקלטים נפתחו, לא כולם היו
במצב אופטימלי לקליטת אנשים. אבל זה חלב שנשפך...
-
איך אתה מסביר את זה?
אין לי מה להסביר. בעצם לא נכנסתי
לתחום הזה. לא בדקתי מה קורה במקלטים.
הייתי משוכנע שהכל מסודר. מסתבר שהייתה קצת שאננות.
-
מה הנושאים הבוערים שאתם מטפלים בהם היום?
יש היום ארבעה נושאים שדורשים טיפול.
הנושא הראשון הוא פלרם, כן עובד או לא
עובד. המפעל "שואב" הרבה מחברי רמת יוחנן, והשאלה אם הם עובדים או לא
היא מרכזית ומשפיעה על כל המערכת. נושא זה לא נתון לשליטתנו. על פי ההערכות שלהם
הם מחליטים איך וכיצד לפעול. נכון לעכשיו, עובדים מלא וכולם נדרשים להגיע לעבודה. אין
אנחנו יכולים לכפות על עובד שכיר מבחוץ לבוא לעבודה, אבל בגדול, אני רואה שהרבה
עובדים שכירים באים לעבוד. כולם מהסביבה הקרובה, קרית אתא קריות, ולא יותר בטוח
לשבת שם מאשר פה. מי שאין לו ילדים בבית, או ששלח אותם דרומה, בא לעבוד. את חברי
רמת יוחנן זה כמובן מחייב ליותר.
הנושא השני המשמעותי הוא חינוך. אנחנו
לא הולכים בכוח לכפות את הבאת הילדים לבתי הילדים, אבל בהחלט נעשה הרבה בעניין על
ידי נעמי יפה, שפועלת כל הזמן, ובהתמדה ראויה לציון, ליצור יותר ויותר תנאים
להורים שיביאו את ילדיהם למערכת החינוך. רוב המטפלות הן שכירות וגם חצי מהילדים הם
ילדי חוץ. אי אפשר לשים מטפלת חדשה בבית הילדים כשהילדים עדיין לא מכירים אותה,
ונעמי בהחלט מקדמת את העניין.
בגיל הנעורים, הבעיה שונה. אין הרבה
ילדי חוץ וצוות המטפלים ברובו הוא שלנו. זהו זמן חופש, הילדים יכולים להיות לבד
בבתי ההורים.
נושא שלישי, ענף המזון, שוב צל"ש
ליעל דינסטג על תיפקוד ברמה גבוהה. העסק עובד בלי התערבות מבחוץ.
נושא רביעי הכלבו והמרכולית. גם שם
המוסדות פתוחים, בחוסר אנשים כזה או אחר, אך פועל היטב בריכוזה של אתי גפן.
בגדול, אנחנו מתכנסים כל כמה ימים,
כשרואים איזשהו סיכוי לשינוי במצב, מקבלים אינפורמציה, מחליטים החלטות ובודקים האם
יש צורך לשנות החלטות. לפגישות האלה מוזמן גם נני קוטלר שהוא איש הקשר שלנו עם
גורמי החוץ, מהמועצה האיזורית ומפיקוד העורף.
-
איזה הוראות הם נותנים?
למשל לפתוח גני ילדים או לא לפתוח.
ההחלטה לא לקיים את קבלת השבת באה כתוצאה מהדרישה לא ליצור התכנסויות מיותרות.
למרות שמצד שני, אנחנו חושבים כל הזמן, איך דווקא כן להיכנס כמה שיותר לחיי שיגרה.
-
מה הייתה ההמלצה בקשר למערכת החינוך?
ההמלצה לגבי ילדי החוץ, ועל פי חוות
דעת של היועצים המשפטיים, שבמצב הנוכחי, אין לקחת אחריות על הילדים גם אם ההורים
יחתמו. כללית, אנחנו מנסים להפעיל כמה שיותר את מערכת בתי הילדים, הרבה מאוד
בזכותה של נעמי.
-
אתה יכול למנות כשלים של המערכת בכוננות לשעת חירום?
מצב המקלטים היה צריך להיות יותר טוב.
אבל לא צריך לעשות פאניקה.
-
להערכתך, באחוזים, כמה מן החברים הדרימו?
אין לי מידע, אני חושב שבערך רבע או שליש.
- האם יש עדיין ענפים שאינם עובדים?
המערכת היחידה שפועלת חלקית היא מערכת
החינוך. לא באשמתנו.
- במחשבה שהמלחמה יכולה להתארך, האם
יש הספקה סדירה? מלאים?
לא הייתה שום התארגנות לאגירה והספקים
מגיעים כרגיל.
-
שירותי הבנק?
גם כן עובד כל הזמן. שלושה ימים לא
היה דואר וגם זה הסתדר.
-
האם נעשתה פעולה מרכזית על ידי הממסד על מנת לתגבר ענפים מסויימים בחברים
שלא עובדים או שהם פנויים, או בילדי חברת ילדים?
יש לנו מערכת של מש"א שתפקידה
לדאוג לנושא. המערכת הזו ככל שהיא צריכה עזרה, אנחנו, ממלאי התפקידים, אודי ואני,
לרשותם. פירסמנו דף בקשה אל כל מי שמעוניין להתנדב, היכן ומתי זקוקים לו. לא הגענו
למצב שבו היינו צריכים להגיד למישהו לך לעבוד! המקום היחידי שמשם הגיעו תלונות הוא
מחסן הבגדים. שם הדברים באמת לא סודרו. אבל הענף הזה גם בימים רגילים, לא רק במלחמה,
איננו מסודר.
-
האם הייתה איזושהי הנחייה לחברים
שיש להם תפקיד בשעת חירום, להישאר בבית?
כל אחד באחריות אישית. לא מנענו מאף
אחד להישאר בביתו, או לנסוע למקומות בטוחים יותר בדרום, אם הוא היה בחרדה. אדם
שמרגיש שאינו יכול לתפקד כראוי פה, אין סיבה שיישאר פה.
-
ואחריות לאייש מקום עבודה חיוני? (רופא למשל)
מי שהבין שהוא אכן צריך להיות פה, חזר.
מי שלא לא.
-
ובענייני חולין.
ניסו לגנוב שתי מכוניות. אחת הצליחו. מה
עשינו בעניין הזה? האם אפשר להגיד שהופתענו?
"ביצרנו" את חדר המפתחות, סידרנו
מצלמות שמצלמות את איזור מגרש החנייה. אבל... ה"בעיה" היא שהם יודעים
לגנוב מכוניות בלי המפתחות, וגם "לקחו" את המכונית מאיזור שהמצלמות לא
צילמו. חשבנו שביצור חדר המפתחות הוא המפתח להצלחה, מסתבר שלא. היום צריך לשכלל את
נושא השמירה, וכבר יש פנייה איך לארגן את הנושא הזה ושמירת השער הראשי, כך שיהיה יותר
אפקטיבי.
-
היה שם שומר למה הוא סיים את העבודה?
האמנו ש"ביצור" חדר המפתחות
יפתור את הבעיה. הסתבר אחרת. להחזיק שומר זה עולה כסף, וההצלחה לא מובטחת.
-
ומילה לסיכום
צריך לתת לצבא לעשות את העבודה כמו
שהוא יודע ולקוות לימי רגיעה. .
הנטל הנדרש מכל אחד, גדל
בהרבה
...לא אעסוק בהערכות על חשיבותה של מערכה זו, אף
לא אסתכן בניתוחים ונבואות לעתיד. מה שכבר הוברר ומתברר לנו הוא, שאחרי הניצחון,
הנטל הנדרש מכל אחד ואחד גדל בהרבה. מובן שעל המשק הוא רובץ כפליים. הנה לקראת
הקיץ הקרוב, שוב נעמוד עם עשרות מגוייסים. הנדע גם היום להתעשת ולהתגבר על הקשיים?
עזרא רון.
"ברמה" מס' 446, 24.5.68
יעל דינסטג הממונה על חיל ההספקה בימי המלחמה,
כמו בימי שלום, מספרת לשרה'לה זית על תיפקוד ענף המזון בימי חירום. וגם ברעום התותחים ונפילת
הטילים, והאזעקות, והירידה למקלטים, אין הטבחים טומנים ידם בצלחת.
יעל – הרבה משפחות עם ילדים נסעו
ל"התאוורר" מחוץ לקיבוץ, למקומות בהם לא שומעים אזעקות, מה איתך? למה את נשארת כאן?
מתוקף תפקידי.
את הילדים הצעירים לקחנו לעין ורד
להורים שלי. סתיו מדי פעם חוזרת כשיש כאן פעילויות וקצת להיות איתנו. בשבוע הראשון
הם נשארו כאן. סתיו לא רצתה לנסוע וכולם נשארו, בשלב מסויים, כשנמאס להם, לקחנו
אותם להורים וחזרנו. ככה אני גם יותר פנויה לתפקיד, וגם יותר שקטה מבחינת הילדים.
ומה בינתיים קורה בענף המזון?
בשבוע הראשון החבר'ה פה הפתיעו אותי
מאוד לטובה. כל הצוות נשאר. השכירים באו בבוקר, סיימו את הבישול והלכו הביתה יותר
מוקדם, בערך ב- 10-11, והצוות המקומי תיחזק את המקום. זה היה בימים הראשונים.
השבוע אני מרגישה שיש כנראה קצת התרופפות עצבים כל שהיא... מוטי, אחד הטבחים
השכירים, נסע, הם גרים בקריית חיים ואישתו רצתה להתאוורר קצת, הבוקר (יום שני) הוא
אמר שהוא נוסע לכמה ימים. אחת העובדות בחדר האוכל תיסע ביום רביעי, חמישי לסוף
שבוע ארוך.
השאר פה מתפקדים כרגיל. הבעייה
העיקרית שלנו היא להתארגן עם כמויות האוכל. מספר האוכלים כל הזמן משתנה. ביום ששי
לדוגמא, לא הכנו פאלפל ונקניקיות, נשאר המון אוכל מכל השבוע. החלטנו להעביר את
הצ'יפס ליום חמישי. זאת אומרת, הייתה איזושהי היערכות אחרת. אנחנו משתדלים לשמור
על קביעות מסויימת. מדי פעם עושים שינויים
לפי הצורך.
ביום שישי בערב לא הייתה ארוחת ליל
שבת. העליתי את השאלה האם לקיים אותה, או לא, בהנהלת הקהילה. ההחלטה, בעיצה אחת עם
אלישע, הייתה שבמצב הזה אנחנו פועלים לפי הוראות, כלומר, לא מקיימים קבלת שבת, וגם
לא מחלקים אוכל לבתים, למרות שאני יודעת שזה גרם לאי נוחות ולאי נחת אצל מספר
חברים.
בעצם למה לא חילקו מזון מבושל לבתים?
זאת הייתה החלטה שהתקבלה בהנהלת
הקהילה. דיברנו על ביטול קבלת שבת, ביטול חלוקת האוכל ולא לעשות מזה עניין גדול,
או אירוע. חשבתי גם, שצריך לתת לאנשים קצת לדאוג לעצמם. אפשר, לדעתי, במצבים
מסוימים, שהם מצבי חירום, לתת לאנשים את האפשרות להיערך בעצמם. אני לא חושבת שיש מישהו שלא מסוגל לדאוג
לעצמו. את האוכל לחדרי חולים כמובן הכנו, ונערכתי אישית למצב שבו אקרא אחה"צ
לדאוג למי שנשאר בלי אוכל. ידעתי שאגיע ואספק אוכל למי שלא מסוגל לדאוג לעצמו.
האם הועלה, בהנהלת הקהילה או בענף
המזון, הרעיון להיעזר בילדי חברת הילדים הבוגרת, שנמצאים בחופשה ואין להם הרבה
תעסוקה בימים אלה, או בחברים אחרים שעובדים בחוץ ואינם יכולים לצאת לעבוד. האם היו
פניות או התנדבות עצמית?
ביום הראשון שחר צור (מש"א),
התקשר לשאול "מה קורה, איך אנחנו מתארגנים, והאם אני צריכה עזרה", אבל
כיוון שראיתי שהצוות כולו נשאר פה, ויש נכונות להישאר גם להבא, לא ראיתי צורך
לפנות לעזרה כלשהי. בעיקר כשראיתי שבענפים אחרים, לדעתי, היו צריכים הרבה יותר.
מבחינת הנהלת הקהילה ומש"א הייתה דאגה והקשבה לצרכים, אבל הסתדרנו והרגשתי
שהענף בשליטה מלאה. אמרתי לצוות לאורך כל הזמן,
בעיקר לשכירים ולבנות בחדר האוכל, מי שלא נוח לו כאן ורוצה ללכת אין לי
בעיה, אנחנו מבינים. לדוגמא לנה מחדר האוכל לקחה לה יום חופש, הרגישה צורך. קיבלנו
במקומה לעזרה שכירה שנתרמה מהחינוך.
כשישבתי עם ההנהלה, באותה שיחה בה
דיברנו אם לקיים את קבלת שבת או לא, הרגשתי צורך להגיד שחשתי צביטה בלב ואי נוחות
מזה שאנשים לא קמו להתנדב יותר. לא בגלל
זה שהיה חוסר עובדים, הסתדרנו, אלא בתור אחת שגרה כאן. ואני שוב מדגישה שהחבר'ה
בענף, המקומיים והשכירים, עשו ועושים את עבודתם עם כל הלב, אבל כשאני מסתכלת
מסביב, יש באיזשהו מקום אכזבה.
בתקופה זו, שאנשים רבים אוכלים בבתים
גם את ארוחת הצהריים, האם יש הרגשה של
אגירת מזון? אנשים לקחו יותר אוכל הביתה?
ביום הראשון נראה היה שאנשים לוקחים יותר
אוכל, אבל אחר-כך לא. העובדה היא שאנחנו נשארים כל הזמן עם אוכל עודף. קשה
לאמוד את הכמויות. הרבה אנשים נסעו וגם לא לוקחים אוכל לבתי הילדים.
הספקים מגיעים כרגיל? אין בעייה של
ספק שלא מגיע מחשש...?
עסקים כרגיל. נתקלתי רק בספק אחד,
שהיה צריך להגיע עם סחורה מנשר, ולא הגיע. לא התעמקתי למה, התקשרתי לספק אחר שהגיע
במקומו. כל השאר: ירקות, בשר וכו' רוב הסחורה מגיע כרגיל ואני לא מרגישה איזושהי
טלטלה .
בעיקרון אתם מכינים אותה כמות אוכל
שתמיד הכנתם, או על פי מה שנשאר מיום קודם?
ברמה עקרונית אנחנו משתדלים לנהוג לפי
התפריט, כדי שלא נאכל כל הזמן רק שאריות. אתמול, לדוגמא, מנהל המטבח ראה
שנשארו יותר מדי מנות מיום קודם. הוא
הוריד מנה אחת, כך שהכל היה טרי מאותו יום, חוץ ממנה אחת. אנחנו בכל אופן משתדלים
שיהיה בכל יום אוכל טרי ומגוון ובכמויות סבירות.
מהאוכל שנשאר, האם ממשיכים לתרום
לעמותה שמחלקת אוכל לנזקקים בקריית אתא? שבימים אלה, כך נדמה לי, הם זקוקים יותר
מבכל יום אחר?
כן. פעמיים בשבוע מגיעים מתנדבים
מקריית אתא. יש שתי קבוצות, וזה קורה כמובן בלי קשר לימים המיוחדים האלה. השבוע לא
באו לקחת מאחת הקבוצות, וחשבתי שאם גם ביום שישי הם לא יגיעו, אנחנו נידאג שהאוכל
יגיע ליעדו.
מה אתם עושים בזמן אזעקה?
אנחנו כמובן צריכים לרדת למקלט שליד
החדר האוכל. משאירים הכל ויורדים.לא כולם, אבל מי שמרגיש צורך. ביום ראשון העובדים
היו קצת יותר חרדים, הם השאירו ילדים בבית וכו', דיברתי איתם ושלחנו אותם הביתה.
נשארו פה רק החברים בן, צביקה, ניצן, אני ואולגה שלא רצתה לרדת למקלט, השאר ירדו.
בכל אופן היו חבר'ה שלא ירדו למקלט היה חשוב שבצהריים תוגש הארוחה כמו שצריך.
ולסיום, אני רוצה לציין שוב את עבודתם
הנאמנה של עובדי המטבח, חדר האוכל, והכלים, שעובדים באיכפתיות, והקשבה (עד כמה שזה
ניתן), לצרכי הציבור, ואת המסירות הרבה של ניצן, בן, וצביקה, בערבי חג, ובאירועים
פרטיים אחרים.
שיהיה שקט במהרה ..
כל פיתרון ראציונלי מוכרח
לעלות כסף רב
(כבר היו דברים מעולם, אפרופו תוכניות להחלפת המזוט
בגז בקיטור בגלל זיהום אוויר)
סידור ההסקה במטבח מעסיק אותנו בלי הרף, וקשה למצוא פתרון משביע
רצון. מדי פעם יש חוסר גז והדבר גורם סבל וקשיים במטבח. הכיריים אינם מתאימים
לבישול והדוד שבכיריים אינו יכול לספק את כל צרכי הישוב במים חמים. כל התחלה של
פתרון ראציונלי מוכרחה לעלות בסכום רב. מאה לירות מאפשרות רק תיקון קל. מחירי הגז
גבוהים, וסידור חשמלי צריך לעלות 400 לא"י.
"במשק" מס' 17,
8.12.41
בחור שמנמן עם ילדה קטנה על ידיו נכנס
לצריף, צריף שהוא בעצם בית טרומי אופייני, רעוע, שכמותו מפוזרים אלפים בשטחי יהודה
ושומרון. אותם בתים ארעיים שמשמשים את המתנחלים בזמן שבונים להם את בתי האבן
האופייניים, עם הגגות האדומים, כל כך זרים לנוף, שאי אפשר לטעות בהם ובשוכניהם. עידו
שלם אמר: "זהו יוסי בר! האבא של הנערים האלה בחוות "שדה בר".
והמשיך לדבר על "החווה" ושיטות הטיפול היחודיות.
שעתיים קודם לכן, כמה מאות מטר לפני
ההרודיון, עצר האוטובוס שלנו בהצטלבות דרכי עפר. עידו ירד והמשיך ברגל בדרך לחווה,
להכין לנו ארוחת בוקר, ואיתו הבן ערן, שהלך יחף ללא שום קושי מיוחד (חם, חצץ,
קוצים, נחשים, מה זה חשוב יאללה הולכים...גיבוש). אנחנו המשכנו בדרך אל ההרודיון,
כשהתכנית לבקר בו ואחר כך לרדת ברגל לחווה.
עכשיו היינו עסוקים בבליסת אותה ארוחת
הבוקר שעידו הכין, שעיקרה היה: ירקות חתוכים מתובלים, לחם, סלט חצילים, חומוס,
גבינות עזים משובחות ומרק יוגורט - הכל תוצרת המקום. זו אכן הייתה הפתעה עבורנו,
אך לא היחידה באותו הטיול. את ארוחת הבוקר שהבאנו בתרמילים מהבית השארנו ארוזה.
"זאת נועה" הציג לנו יוסי
את בתו הקטנה בחיוך, בקול שקט שקט מקוטע, כמעט בלתי נשמע. הוא התיישב בצד בביישנות,
כאילו לא הוא חתן השמחה שלשמו עשינו דרך כל כך ארוכה, מהצפון מוכה הקטיושות אל ספר
המדבר.
הצריף הזה שבו ישבנו משמש לחדר האוכל,
הרהיטים ישנים וחצי שבורים, גם יתר הציוד נראה כאוסף אקראי מפה ומשם, חפצים שידעו
ימים יפים יותר, תרומות שנעשה בהם שימוש משני. בפינה תחומה, סגורה למחצה, היה
המטבח. בחור "די בריא", עם שיער ארוך, אסוף כמו זנב סוס, היה עסוק
בסירים ונראה שהוא ה"שף" המקומי.
יוסי ניגש לסירים, הציץ פנימה, בחן את
תכולתם, ולאחר שסיפק את סקרנותו, העמיס מאחד מהם, לצלחתו, "הר" של חמין
ביד נדיבה. הוא העביר חלק מה"הר" לצלחת של נועה, לא לפני שעשה פוּוּוּוּ
ארוך כדי לקרר את האוכל שלה. מידי פעם שיחרר אמירה או שתיים כתשובה לשאלות שנשאלו.
באמצע השיחה נכנס לחדר ס', ילד חמוד עם תלתלים בלונדיניים שנראה בערך בן שבע או
שמונה, "ילד תנובה" במלוא מובן המילה. הילד ניגש ליוסי וחיבק אותו, יוסי,
בלי שנשאל, סיפר לו מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן, בסבלנות נדירה, ככה "בגובה
עיניים". לא מצוות חכמים מלומדה ולא פוזה, הילד שאל כמה שאלות וכשבא על
סיפוקו הוא נישק את יוסי, הלך אל הסיר, לקח לעצמו מנה של חמין והתיישב בצד לאכול.
ס' הוא ילד שנראה צעיר מגילו, בעצם
הוא כבר בן שתיים עשרה וחצי ש"עבר משהו בחיים", הספיק להיות סוחר סמים
וכמעט הרג את המורה שלו בסכין.
אחריו ייכנסו עוד חבר'ה, אחד, אחד, ייגשו
אל סיר החמין... יעמיסו ויילכו לאכול בשקט, בלי להפריע לסיפור של עידו על החווה
המיוחדת הזו, "שדה בר", שכל כולה הוא איש אחד שיצר בית ללא תנאי, ואהבה
ללא תנאי, לילדים שאף פעם לא זכו לכך... (ירמיהו)
פרק
ב' שבו יסופר על "שדה בר"
בראיון שפורסם לפני כחצי שנה
סיפר עידו שלם על עיסוקיו המגוונים. הפעם הוא מתפנה להרחיב על חוות "שדה
בר" בה הוא מתנדב. משהו לנשמה.
מראיין נועם דינסטג.
הרי ירושלים, הכביש מתפתל מעמק האלה
לעבר גוש עציון, איזור ים תיכוני. עוברים את גוש עציון, עוברים מחסומים, הנוף
משתנה אט אט לנוף מדברי ההולך ונהפך צחיח. ריח של קיץ, פה ושם עדרים הולכים על
השלף, מרחוק נראית פסגתו הקטומה של ההרודיון, שלמרגלותיו נראה כבר מגדל המים – זוהי
חוות "שדה בר".
נכנסים לחווה, ופתאום נראה שהזמן חוזר
לאחור בכשלושים שנה. המקום מזכיר את שירה של נעמי שמר "בהאחזות הנח"ל
בסיני"; דשא מדובלל, צמחי תבלין צמאים למים, קרוואנים מוזנחים ואינספור
כלבים. בין הקרוואנים מסתובבים בני נוער הנראים ומתנהגים כ"נחלאווים"
לכל דבר.
רק לאחר שלומדים להכיר את המקום לעומק,
רואים שא' היה בעברו אימת פרדס כץ ומגיל 10 חי לבדו ברחובות. כשד' פושט את חולצתו
כדי לקפוץ אל בריכת השחייה המאולתרת אתה רואה שגופו מלא חתכים - אביו פגע בו
כשניסה למנוע ממנו לשחוט את אמו.
רובנו גדלים מוקפים בביטחון שמעניקים
לנו הורינו כבר בשנותינו הראשונות; אותה אהבה בלתי מותנית, מהווה עוגן לשארית
חיינו. יש כאלה שלא זכו לכך, שחוו בגידה הורית כבר משנות חייהם הראשונות. ילדים שבגיל
שנתיים כשעשו פיפי במיטה הושארו עירומים באמבטיה לשארית הלילה. לכל אלה מהווה "שדה
בר" בית. בית במלוא מובן המילה. התפיסה הטיפולית שהתגבשה בחווה היא שונה
ומיוחדת כנראה, מכל מקום דומה אחר.
לתפיסה זו מספר עקרונות יסוד:
-החווה מהווה
בית ללא תנאי לאלה הגרים בה, גם לאחר גיל 18, כאשר הממשלה מפסיקה באחת את המימון
וההשתתפות באחזקת הנערים. בניגוד לשאר המקומות המטפלים בנוער דומה, לא לוחצים את
ידו של הנער בהגיעו לגיל 18, מאחלים לו את כל הטוב שבעולם, ומציעים לו לקפוץ לבקר
אם הוא נמצא בסביבה. כמו משפחה, החווה מהווה בית ללא תנאי וללא הגבלת זמן לאלה
שגדלו בה: במהלך שירותם הצבאי, לאחר השירות הצבאי, בכל עת ובכל זמן שבוגר החווה
מעוניין בכך. כך ניתן לראות, למשל בסופ"ש, את בוגרי החווה מגיעים עם בנות
זוגם וילדיהם לארוחת שבת בבית.
-הטיפול בעזרת
חברת השווים: ב"שדה בר" אין סגל מוגדר. לא נמצאים בחווה עובדים סוציאליים,
פסיכולוגים, קציני מבחן ושאר אנשי ממסד שילדי החווה באו עמם במגע במהלך חייהם.
החווה מורכבת מנערים מתחת גיל 18, נערים בוגרים יותר לפני שירות צבאי, חיילים
המשרתים בצבא, ומבוגרים לאחר שירות צבאי שהחליטו לחזור ולחיות בחווה, עם ולמען,
"אחיהם" הצעירים. ברוב המוסדות המטפלים בנוער דומה מביאים אל הנוער מעת לעת
דמויות מופת של אלה אשר היו במצבם והצליחו להיחלץ ממצבם. בחווה, לעומת זאת, לאור
בקצה המנהרה יש שם, הוא מכיר אותך, הוא חי איתך ואתה רואה בצורה מוחשית וברורה שגם
לך יש סיכוי.
-במקום בדיקת
גבולות – שמירת גבולות. ילדים ובני נוער, ובוודאי נוער בסיכון, מתרגלים לבדוק –
שלא לומר לבעוט – בכל גבול ובכל איסור המוצב בפניהם. בחווה, ולמרות שהיא מוכרת
כמעון נעול מבחינת חסות הנוער, אין למעשה חובות או כל מסגרת. אין "עשה"
ו"אל תעשה". זאת, למעט שני לאווים בלבד: לא לאלימות ולא לסמים.
אם אינך רוצה לקום בבוקר, אינך חייב. אם ברצונך לאכול את ארוחת הבוקר בשתיים
בלילה, איש לא ימנע ממך. במצב זה קורה תהליך ייחודי ומעניין בו שני הלאווים הופכים
מגבול שצריך לבחון אותו למקור משען שנאחזים בו. כשהנער מרגיש שמבחינת כוחותיו
הפנימיים הוא אינו מסוגל עדיין לקחת חלק פעיל בחיי החווה, והיות והוא מרגיש שלמרות
מצבו זה מקבלים אותו ללא תנאי, שני האיסורים הופכים עבורו מגבול למשענת שהוא נאחז
בה, תוך שהוא מכיר בכך שלפחות על שני אלה הוא יכול להקפיד ולשמור.
-תהליך מדורג של
לקיחת אחריות. כשילד חדש מגיע לחווה הוא מקבל בדרך כלל חדר הרוס כבית מגורים,
כשמצב החדר מסמל את מצבו הפנימי. לאט, עם התחזקותו הפנימית, מטפל הנער בחדר, מתקן
אותו ומסדר אותו לפי רצונו ולפי צרכיו. עבור רבים מהם זוהי הפעם הראשונה שיש להם
מקום משלהם. עם הזמן, במידה והנער רוצה, הוא מקבל גור כלבים, שבו הוא מטפל. עם
התחזקותו הוא מקבל אחריות על אחד מענפי החווה. לאחר מכן – אחריות על נער צעיר
ממנו, כשגולת הכותרת של התהליך, או תחילת סגירת המעגל, היא השירות הצבאי. שירות
צבאי איכותי הוא, למעשה, הפעם הראשונה בה מנסה הבוגר לתרום לחברה, שבמידה רבה הוא
מרגיש שבגדה בו וזנחה אותו. בנוסף, השירות הצבאי האיכותי מהווה שלב מרכזי בתהליך
ההתבגרות ובתהליך החזרה אל החברה, לא מעמדה של חולשה והתנצלות, אלא מעמדת כוח. כך
ניתן למצוא בין בוגרי החווה צוערים בקורס טיס, לוחמים בשייטת, לוחמים וקצינים
באגוז, בסיירת גולני ובצנחנים.
"שדה בר" הוקמה על ידי יוסי
שדה. יוסי היה נער ממשפחה חרדית מיוחסת, אשר חזר בשאלה ועקב כך נזרק מביתו. לאחר
שהסתובב כילד רחוב, הצליח בדרך לא דרך להתגייס לצבא ולשרת שירות צבאי איכותי. עוד
במהלך שירותו הצבאי, כחייל בודד, החל לאסוף אל דירתו נערים שהסתובבו ברחוב ולטפל
בהם במהלך סופי השבוע. עם שיחרורו, הפך ביתו, למעשה, לקומונה של נערי רחוב שיוסי,
תוך שהוא עובד על מנת לפרנס את כולם, מטפל בהם כאב צעיר. הקומונה נדדה מבית שמש
לקריית ארבע כשהוא נתקל בחשדנות רבה מצד גורמי הרווחה, שאינם מבינים את התפיסה
הטיפולית, אך אינם מתווכחים עם התוצאות שלה.
לאחר מספר שנים הצליח יוסי לשכנע את
המוסדות המיישבים, ואלה היקצו עבורו את חוות "שדה בר". החווה קיימת מזה
13 שנה, ואחוז ההצלחה של בוגריה עומד על כתשעים ושניים אחוז, לעומת שלושים עד
ארבעים אחוזי הצלחה במוסדות מקבילים בארץ ובעולם.
מעט מספרים:
ב"שדה בר" גרים בכל עת
כשלושים וחמישה נערים לפני שירות צבאי וכשישים חיילים בסדיר. אליהם מתווספים כמאה
בוגרי החווה, השומרים על קשר כלשהו עם המקום.
בחווה ענפים חקלאיים, כגון דיר עזים
(המונה כמאתיים ראש), מחלבה איכותית, מסגריה, מטע זיתים ובית ספר ייחודי שעליו
יסופר בהזדמנות אחרת..
שירות לקוחות דיגיטלי
הפנטזיה האולטימטיווית של דיב ברי לגבי שירות לקוחות
שאכן עוזר,
אנחנו, תינוקות גל הילודה שלאחר מלחמת העולם השנייה,
מונים מיליונים רבים, יש לנו כסף ואנחנו במצב הזדקקות כרונית... למשל, אנחנו היינו
הדור הראשון שנזקק לעשרה שבועות של לימודי ערב כיצד להביא תינוקות לעולם, פעולה
שבני אדם עשו מזה אלפי דורות ללא כל הכשרה שהיא.
עכשיו כשאנחנו "תינוקות גל הילודה"
מזדקנים, אנחנו נזקקים ליותר שירותים מאי פעם. אחד מעיסקי השירות שבאפשרותך ליזום,
הוא סיוע טכני "לתינוקות גל הילודה". יש לנו כיום בעיות רבות עם
טכנולוגיה, במיוחד אם הטכנולוגיה היא "דיגיטלית". נכון, אנחנו יודעים
שדיגיטלי הוא טוב. אנחנו יודעים שבמוקדם, או במאוחר, כל מכשיר חשמלי שברשותנו,
כולל הטוסטר, יהיה דיגיטלי. אנחנו רק לא יודעים כיצד הדיגיטליות פועלת.
עובדה זאת נכונה במיוחד לגבי מוסיקה דיגיטלית. אנחנו
באים מתקופה פרהדיגיטלית כאשר כל המוסיקה הייתה במתכונת המוכרת מבחינה טכנולוגית
כמתכונת "העגולה". בתחילה היו לנו תקליטים - של 78, 45 ו33, אחר כך היה הקומפקטדיסק שלנו. אלא שהם כולם
פעלו באותה צורה: היה לך עצם עגול שהייתה עליו מוסיקה, ואתה הכנסת את אותו עצם
לתוך מכשיר שסובב אותו סביב, סביב. פעולה זאת גרמה למוסיקה לבקוע מתוך הרמקולים.
לנו היה נוח עם השיטה הזאת, מאחר ותמיד ידענו בדיוק
היכן נמצאת המוסיקה שלנו: היא הייתה על אותו עצם עגול ומעולם לא התערבבו חלקיה זה
בזה. מוסיקת "נערי חוף" הייתה על העצם העגול של "נערי החוף";
ריי צ'רלס היה על העצם העגול של ריי צ'רלס, וברי מנילו היה על "העצם
שלו" בחנות התקליטים, וכן הלאה וכן הלאה...
כיום, הודות לטכנולוגיה הדיגיטלית, אין כל דרך לקבוע
היכן בכלל נמצאת המוסיקה. היא עשויה להיות על שבב קטנטן בגודל ציפורן המכיל 19,000
שירים מעורבבים זה בזה.
המשמעות של עובדה זו היא כפולה: (1) השטן בפירוש
מעורב בעניין. (2) נמלה בעלת כוח סביר עלולה להעלם עם כל האוסף המוסיקלי שלך. או,
במקום שבב, המוסיקה עשויה להיות על מכשיר קטן (שאיננו עגול) הענוד על צווארך,
כשתכונתו הבולטת היא יכולתו המוכחת ללכת לאיבוד.
יתכן שהמוסיקה נמצאת במחשב שלך, או בתוך הטלפון
הנייד, ואם יש לך טוסטר מדגם חדש היא עשויה להיות אפילו בתוכו.
כל זה איננו בעיה כמובן עבור הצעירים של היום,
המגיחים מהרחם בוכים בכי דיגיטלי.
אולם לגבי כל השאר, מהווה המצב קושי של ממש. זאת היא
הנקודה שבה "התמיכה הטכנית עבור תינוקות גל הילודה" נכנסת לפעולה. זהו
מספר טלפון שאתה אמור לחייג כדי לקבל תמיכה טכנית, אבל במקרה זה קיים הבדל גדול:
האנשים שיענו לצילצול הטלפון יהיו צעירים מהמתקשרים עצמם.
מרבית אנשי "הסיוע הטכני" הם בגיל ממוצע
של 24-23, כדי להבין את מה שהם אומרים לך אתה חייב להיות מצוייד מראש במספיק ידע
טכני, שלמעשה היה פוטר אותך מעצם הצורך להיזדקק לסיוע טכני.
כאשר אני מתקשר ל"סיוע טכני" אני נאלץ
לנהל תמיד שיחות מהסוג הבא:
הטכנאי: כיצד אני יכול לעזור לך אדוני?
אני: ברשותי מכשיר השמעת מוסיקה שניתן לי במתנה על
ידי ילדי הקטנים ל"יום האב" ואני מנסה לפענח איך ניתן להשמיע שיר
באמצעותו. אני חושב שהמכשיר נמצא כבר במצב פתוח, למרות שאינני בטוח בכך. אין ספק
שלחצתי על כל הכפתורים, אבל לא נראה לי שמשהו קורה כתוצאה מכך...
הטכנאי: (קוטע את דברי) באיזה מתכונת (פורמט) של מוסיקה אנחנו משתמשים?
אני: מתכונת? אה. חברת הפקות של מוסיקה שחורה.
טכנאי: סליחה?
אני: השיר
בוצע על ידי הזמרת ארטה פרנקלין, שאמנם במקור לא הוקלט על ידי אותה חברת הקלטות
אבל הג'נר שלה היה בהחלט מהסוג...
טכנאי: לא, לא, לא, אני שואל מה הייתה המתכונת
הדיגיטלית. ?MP3
WMA? WAV?
אני: (שתיקה רועמת)
טכנאי: הלו.
אני: (בהכנעה) אינני יודע את המתכונת שלי.
טכנאי: (נאנח) תגיד לי בבקשה את המספר הסידורי של
היחידה. זהו מספר בעל 63 ספרות שצריך להתחיל בEX93857
או EX93957.
אני: (במאמץ) אינני רואה שום דבר הדומה למה שאתה
אומר. אינך יודע במקרה היכן השארתי את משקפי הקריאה שלי? חה! חה! חה!
טכנאי: (שתיקה רועמת).
אני: נו באמת אינני מצליח למצוא את המספר הסידורי.
טכנאי: הוא נמצא בתחתית המכשיר.
אני: (מתאמץ שנית) איזה צד הוא בעצם התחתית?
טכנאי: (באנחה) הצד שלתוכו אתה מכניס את הבטריות.
אני: המכשיר עובד על בטריות?.
(הובא לדפוס על ידי
פולסי די נורא / רפאל רפפורט
יש פסוק האומר: "נורא הוד".
בכל אימי המלחמה יש איזה יופי מקברי.
פירוש הפסוק: "פולסי די
נורא", הוא, צליפות של אש. באמונת הקבלה זה עונשם של הרשעים בגיהינום. אשפי
הקבלה המעשית איחלו את זה ליריביהם, אבל חששו מ"ריקושט".
הסיפור שלי קרה בשנת 1924 או 25, בית
אלפא הייתה אז הישוב המזרחי ביותר בעמק יזרעאל, מה שנקרא היום "קו
העימות". יישובי גוש נוריס, ריכזו את הנשק שלהם, שכלל מספר אקדחים ותחמושת
בבית אלפא. בכדי ששלטונות המנדט לא יגלו את "הסליק", החליטו לטמון אותו
במקום שאף אחד לא יעלה על דעתו לחפש. דהיינו, מתחת לתנור האפייה. כדי לבודד את
הנשק, שמו שכבת שברי זכוכית מתחת לתנור.
אחרי הצהריים אפו את הלחם, ובערך בשעה
שלוש לפנות בוקר, התחילה ההצגה:
"זיקוקים של אש התרוממו לשמים, וכל הזמן נשמעו פיצוצים. אנחנו רצינו
להסתכל, אבל ממינה חשבה שזה "לא נחמד" וסחבה אותנו מערבה מהמשק, כדי
להתרחק מהסכנה.
עד היום התמונה הזו חרוטה בזיכרוני..
לאחר השלושים רצינו להודות למספר אנשים -
לצוות המרפאה
רצינו להודות לצוות המרפאה על העזרה והתמיכה שנתתם לציפי במחלה,במעקב יום
יומי וליווי צמוד כאשר הייתה בבית החולים ובבית.
הקשר בינינו היה יותר מקשר של אחיות-חולה, אלא של חברות והרבה אהבה.
תודה מיוחדת לריקי, אשר לא חסכה מזמנה בעבודה, וגם לאחר יום העבודה, בסיעוד
נפשי וגופני. כל בקשה של ציפי הייתה נענית מייד. ועל כך אנו מודים.
רצינו גם להודות לצוות שהכין את חוברת הזיכרון לציפי.
עריכת החוברת נעשתה ברגישות ובסבלנות והתקבלה חוברת מכובדת ברמתה.
למירי ונורית פיינשטין, ולמירה גלעד על ההפקה. ללימור רימון – על העריכה הגראפית.
לרון אנגל – על הסריקה ועיבוד התמונות. לרותם צורף- על העבודה מול בית
הדפוס.
יש עדיין חוברות זיכרון אותן ניתן לקבל בבית המשפחה ובבית הנצחה אצל מירי
פיינשטיין.
משפחת שטפנסקי.
מספר הטלפון של נתי אבן דר במשרדו הוא
9664 ולא כפי שפורסם בשבוע
שעבר..
ההודעות על חיובים בחשבונות החשמל והרכב, יתעכבו בגלל המצב וייצאו חודש
יותר מאוחר. זאת אומרת שבפועל נקבל את חשבונות החיובים מיוני בתלוש של חודש יולי.
ועימכם הסליחה.
דניאל פרי.
"ברמה"
עריכה – ירמיהו בן צבי.
הקלדה ושיכפול – שרה'לה זית
הגהה – אורה שורר
שבת שלום !!!
הכתובת של העלון באתר האינטרנט של רמת
יוחנן