מס

מראשוני "קבוצת הצפון", בן באר טוביה, נפל מיריות בשדות הקיבוץ בשנת 1938 והוא בן 33. השאיר אחריו אשה, מרים, ובת, נורית כהן.

"כשאני הוגה באישיותו של אמציה, השופעת פשטות, תום, טבעיות וחיבה עזה לטבע אני אומר בלבי: מה גדול כוחה של מולדת, אם במשך דור אחד העמידה לנו בנים כאלה". .

ממקימי בית אלפא, הגיע לכאן בשנת 1940 בעת הפילוג. אביהם של אמנון וצביקה. נפגע מכדורי האויב בעת שהאכיל את הפרות בזמן הקרב על רמת יוחנן בניסן תש"ח. בן 47 במותו.

"לא שמואל החבר הנאמן לקבוצה, הדואג לביסוס המשק ולהרחבתו, הנושא בתפקידים ומסור לכולם עומד היום לפני, עומד לפני שמואל שניגש אלי לאחר שנישרף הצריף בו גרתי, ובלי לדבר הלך והעביר את מטלטלי לחדר שלו ושל משקה: "כאן תגורי, עד שיימצא מקום". .

שלמה ז'כלינסקי, שמואל הירש, ויעקב אבזץ, - הגיעו לרמת יוחנן בבשנת 1946 עם חברת הנוער "נוחם". משפחותיהם הושמדו בשואה והם באו לאסוף את השברים ולפתוח דף חדש בחייהם. כאן מצאו את ביתם.

נטל חלק בקרב על רמת יוחנן ונפגע בגבעת הקרב, והוא בן 18.

"רק בן י"ח היה בנופלו. יד הגורל האכזרית גזלה אותו מאיתנו. כל החיים היו לפניו, חיכו לו באומרם: "בוא נער, התחל לחיות את חייך, עברו עליך תלאות וצרות, די לך ממכאובים". אבל שלמה לא זכה לכך. לא זכה להכרזת המדינה ולא זכה לחיות בה. רק את הצו לבנות ולהגן, ללכת ולתת כל אשר ביכולתו זכה שלמה למלא עד תום". .

יצא לקרב על פרוזדור ירושלים ונפל בגבעת הראדאר בן 19 במותו.

כותבת שולמית רון, שהיתה המטפלת בחברת הנוער:

"הפרידה משלמה לא תימחה מזיכרוני אותה התפרצות אלמנטרית של רגש, אותה הבעה כה פשוטה ואמיתית של תודה. בעד מה? בעד מעט חום, מעט אהבה, מעט דאגה. מה נתנו לו אנחנו? האם ידענו להבין לנפשו המתלבטת, לסיבלו האילם? והוא נתן לנו את מסירותו הבלתי מוגבלת, בקורבן חייו נתן את החופש- הוא ורבים כמוהו- צנועים ואילמים, חיילים אלמונים". .

"היה בו משהו קרוב מהרגע הראשון בו הכרנוהו. היה פתוח, היה מובן, היה לבבי...מהר השתחרר מהמועקה הרובצת על כל אלה שבאו מגיא הצלמוות, ובשתי ידיו התייצב בתוך החיים החדשים..

אחיו של דן גלעד, שירת בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה. עם הקמתו של חיל האוויר הישראלי היה מאנשי הרכש הראשונים.

אמרו עליו, כי הוא היה יוצא דופן ובלתי רגיל. ישר ומקיים דברו, צנוע בהליכותיו ומקובל על הבריות. חכם ובעל ניסיון הבין, ובשלווה נפשית ידע לקבל, כל חומרת הגורל שהחיים מינו לו. כאילו מהלך וצידוק הדין בפיו תמיד.

התחבב על קטנים וגדולים והיה למשפחתו וחבריו אוזן כרויה וכתף איתנה להישען עליה. את העם שירת מיטב שנותיו במלוא אונו. .

בנם של גוסטה ואברהם, אחיו של מיכה, נפל בעת שירותו הצבאי בצנחנים והוא בן 21.

"ראיתי בו דמות הומנית לא רק באופיו אלא בדרך מחשבתו, בזיקתו לשיר, למוסיקה, ורגישותו למתרחש בחייהם של בני האדם.

ידי זהב היו לו והן פעלו על פי פקודתו של לב זהב. אהבנו אותו על תבונת כפיו ועוד יותר על נכונותו להעמידה לרשות זולתו"..

בנם של משה ואתה, אחיהם של חגי, יעל, עמוס ורחלי נפל בעת שירותו הצבאי בצנחנים. בן 18 במותו.

הרבה למדת בעצמך. לימוד תוך סקרנות, תוך רצון לדעת. לימוד לא שיגרתי, לא תמיד בתלם אך תמיד מלא עניין.

היתה בך דינאמיות רבה הצרופה ברגש עמוק. אהבת מרחבים עם הבנה לרע, רוחב לב ועין צופיה למתרחש אצל הקרוב והרחוק. והחיוך – הרבה היה בו באותו חיוך אופייני ומיוחד..

בנם של בלה ומשה, אחיהם של שלומית ויוסי, נפל כחייל מילואים

בתקרית על הגבול הסורי בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים.

"חבריו קראו לו נרי – צליל שהוא חיבה, ומשמעות שהיא תאור. זקוף כנר, כמוהו ישר ותם, וכמוהו – אש אצורה בו".

"האצילות שהיתה טבועה בו שפעה ממנו לא משום שהבליטהּ אלא על אף שהצניעהּ. אבק דרכים, בגד עבודה מוכתם, סנדלי אילת מדושדשות לא העמו אותה אצילות קורנת"..

בנם של עדה לרנר ואברהם, אחיו של רוביק. נפל בכ"ח באייר תשכ"ז, יום שחרור ירושלים, בשדה קמה בעמק דותן. הותיר אשה, איה, ובן, אבי.

"יובל חיפש תמיד את האמת. בכל חייו נשמרו היושר והמסירות. אהוב היה על תלמידיו, בני הנעורים ב"תיכון חדש" בחיפה: "יובל האמין ובטח בנו, תלמידיו. 'בין אם תדעו מתימטיקה יותר, ובין אם תדעו פחות – היו בני אדם! "הוא האמין כי היחס בין מורה לתלמיד צריך להיות יחס של כבוד ואמון הדדי. טוב יותר שנהיה אזרחים טובים מאשר מתמטיקאים טובים...".

בנם של אדל ואריה, אחיו של עזרא, שירת כטייס בחיל האוויר.

ג'וני, כך קראו לו חבריו, היה מאד מוכשר, אהב מאד לשיר, בדרך כלל "על יד" הלחן המקורי, ניגן נפלא בחליל צד, היה יפה תואר שחרחר מתולתל, חתיך, "קטף" את כל הבנות שבסביבה, מוּשא לקנאה. אפשר היה להגיד עליו הכל כי הוא באמת היה כזה: מבורך בכישורים, חן נעורים מתפרץ, חברות. בהכל. אבל הוא היה....

בנם של מרים ואברהם, עלה לגולן עם הטנקים בפרוץ הקרבות במלחמת יום הכיפורים ונפל בלילה הראשון בניסיון הבלימה. בן 23 במותו.

"הלבן" כך קראנו לו על שום שערו הבלונדיני הלבן. יכולת לזהותו לפי צבעו מרחוק אף אם ידיו ופניו שחורים מתערובת של שמן ואבק.

ומוסיף מנחם פלג, מחנכו: למדנו להעריך את רצונו ויכולתו להתאמץ ולהשקיע בעבודה, בחברה ובהדרכת נוער. היתה לו השפעה רבה על הכיתה בזכות מסירותו למשימות. הוא היה הילד שייצג את האינטרסים של רמת יוחנן. על אף היותו "ילד חוץ" היה קנאי לקיבוצו וגאה בו"..

בנם של שושנה ודב, אחיהם של בנצי, יצחקי ורבקה'לה, שירת כנווט בחייל האוויר ונפל עם מטוסו במלחמת יום הכיפורים לאחר ימים רבים של לוחמה בחזיתות השונות והוא בן 22.

נער רציני. באותה מידה של רצינות התייחס לעבודה, לחברה, וללימודים. שקול אחראי ועירני. מתעניין בזולת ועם זאת מאופק ומופנם. הכיר בזכות שנפלה בחלקו להיוולד יהודי חופשי במולדתו – גאה ביהדותו, גאה בהיותו "צבר". רגליו פסעו רבות בשבילי הארץ, מצלמתו תלויה דרך קבע על כתפו והוא צילם את אשר אהב: מראות ישראליים, ציפורים ופריחות, ציורן של שכבות בסלע ואנשים..

בנם של זכריני ואיתן, אחיהם של גדיא, שחר, גור ונחשון, נפל בעת שירותו הצבאי בחטיבת הצנחנים. בן 21 במותו.

"מקננת בנו ההרגשה, ואינני יודע מדוע שהדברים, היפים באמת הינם קצרי ימים. רק לפני ימים מספר ישבתי בחדר והנה אורי בפתח.

ריבונו של עולם, הרהרתי, כמה בשפע חילקת לבחור הזה מהכל. במה עוד אפשר לברך אותו? שיהיה יפה? וכי היה יפה כמוהו? שיהיה נבון וכישרוני? הן גם זה היה לו בשפע! רק ברכה אחת אפשר היה ללחוש: אורי, כך לאורך ימים. ולא עלתה... ואין מנחם". .

בן ורדה ויצחק אחיה של מרי אדלן נפל במבצע ליטני. והוא בן 22.

"מי כמו יוסי אהב את החיים ומי כמוהו גמע מהם בשמחה במלוא הנשמה.

תמיד חיפש כיצד להצחיק את הסובבים אותו. אי אפשר היה להישאר עצוב כשיוסי נדלק לשמחה. מי שהכיר את יוסי מקרוב ידע שמאחורי החיוך השובבי שוכנת נפש רגישה, צמאה לאמון ולמעש..

בנם של שרקה ובצלאל אח לענת ורותם, קיפח את חייו בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי בחטיבת הצנחנים. בן 20 במותו.

ילד חמד עליז ופורח בן זקונים, נסיך במשפחה ובן טיפוחים משובב לכל הקהילה. חביבם של הכל מקובל על חבריו בשכונה, בתנועת הנוער, בכיתה. שובב שתקן, מצחיק כזה. הכל הלך לו בקלות כמו מתת חסד. יצא לשנת שירות בגרעין "עודד" ובגיוס התאמץ בכל כוחו להיכלל דווקא ב"מובחר", בהכי טוב. .

בן טלילה ויואל אחיהם של סמדר ונני, נפטר במהלך שירות מילואים. השאיר אחריו אשה, בלינדה ובן, גל. בן 38 במותו.

"החיוך, הבדיחות, הטיולים בשדות, השיחות, התקוות, המבט הישר, הבוטח, תמימות של ילדות וצחוק מתגלגל, הכוח הפיזי הרוך והגיל, כך נזכור אותך, גיל. .

הלילה, כשהדי הצפירה עדיין באוזניים ובלב שוטפים ועוטפים את הארץ ואת כל המוני בית ישראל, אנחנו שוב כאן, בעלטה, על הגבעה מול פני המעצבה הזאת, המצבה שלנו.

שוב , כמנהגנו פעם בשנה, אנחנו עוצרים את ריצת עיסוקי החולין שלנו, ומתכנסים לקדש את הרגעים האלה, את היממה הזאת, ומכוונים את ליבנו ליקר לנו מכל, לעצמנו ובשרנו, לנופלים במערכות ישראל, לאלו שנתנו את חייהם על מזבח המאבק המתמשך, שמאפשר לנו, להמשיך ולחיות בחירות ובריבונות.

חיי אדם קדושים הם!!! ומוות הוא מוות באשר הוא מוות.

המוות הוא ההיפוך הנורא והסופני לחיים, ופעמים רבות סיבתו ונסיבותיו מתגמדים לנוכח התוצאה הנוראה המוטלת לפנינו.

אך לא בכדי, אנו מבדילים את זיכרון נופלי מערכות ישראל, מכל שאר מתינו היקרים לנו כולם, שקיפחו חייהם בתאונה, במחלה, בפלילים או בזיקנה.

הסיבה לכך נעוצה קודם כל באחריות הישירה שיש לנו על מותם של הנופלים במערכה.

נפגעי מערכות ישראל שעל זכרם אנו שוקדים היום, לא נפלו בשגגה, ולא מכוח תמיר ונשגב של איתני הטבע, הביולוגיההמזל או אלוהים.

סיבת השורש לנפילתם נעוצה ברצון, באמונה ובפעולה האנושיים שלנו, או של אויבנושל המצויים במאבק אנושי וקיומי הבא לאפשר חיים, באמצעות נטילת החיים של האחר, מותו של האחר.

אנחנו כולנו, במידה כזו או אחרת אחראים לקורבנם ולמותם. אנחנו כולנו: חברה, מחנכים, מפקדים, מנהיגים, הורים וחברים נושאים בנטל האחריות והאשמה לשילוחם של אחינו, בנינו, הנהרגים במערכות ישראל ונאספים אל מותם.

אברהם אבינו, הציב את המזבח והניף החרב, אך בסופו של דבר לא העלה על העקדה את בנו יצחק, ואנחנו, עוקדים ומעלים אל העקידה מבנינו, שבוע אחר שבוע, וכבר שכחנו את ההתחלה ואת הסוף קשה לצפות...

האמירה של "במותם ציוו לנו את החיים" אינה קלישאה, אמת היא!!!

ללא המאבק רווי הדם ומסירות הנפש, שניהלנו ואנו ממשיכים לנהל, לא היו לנו חיים כעם וכפרטים בעולם הזה!!!

השילוב הנוראי המלווה את הקיום שלנו כעם, ואת האנושות כולה, השילוב של "המחרשה והשלח", המחייב כמעט כל מעשה של בניית חיים וריבונות, גם במעשה של אלימות כנגד הקמים כנגדו באלימות. שילוב זה הוא מציאות חיים נוראה אך נתונה, והחפץ בחיים בעולם המקולקל הזה חייב לאחוז גם בחרב.

המתח של "בניית החיים במחיר של מוות" עמד מתחילת הדרך לנגד עיני המנהיגות הציונית ומנהיגי מדינת ישראלשהם יצרו. שני מבחנים עיקריים עמדו בפניהם, ועודם עומדים בפנינו הבאים להצדיק את הדרך, ואת היכולת להמשיך לשאת בנטל הקורבן והמחיר:

האחד, כלפי פנים: המחויבות ליצור חברת צדק, מופת ומוסר, מדינה שתהייה בית לעם היהודי, אך תכיל בתוכה במסגרת ערכים אלו גם את האזרח והגר האחר.

והשני, כלפי חוץ: חתירה מתמדת לשלום עם שכנינו, ולכך שהביטחון, השגשוג והריבונות שלנו לא יהיו על חשבון החירות והריבונות שלהם.

כולנו, העם בישראל וממשלתו נמצאים היום בפני החלטות היסטוריות ומבחנים קשים שעשויים להוות שינוי כיוון מכריע בסחרור הדמים והטרור האלים שאנו נתונים בו.

עבור כל אלו שעם זכרם אנו מתייחדים היום, שעם נטל קורבנם על כתפינו אנו ממשיכים בדרך, נייחל ונתפלל לכך שיעמדו לנו, הכוחות, התבונה והמנהיגות, לעצב מציאות של שגשוג, ביטחון ושלום, כך שנדע כולנו, יידעו המשפחות, שהמחיר הנורא כל כך, לא לשווא הוא....

הזמן עף וקשה להאמין שחלפו להן 56 שנים מאז שבוע הקרב על רמת יוחנן – אפריל 1948.

היינו בכתה י"א, הכיתה היחידה ששובצה כחלק ממערך ההגנה של רמת יוחנן. היינו קשרים בין העמדות.

אני שובצתי לעמדת הקשר שפעלה מגג מחסן התבואות הישן שעדיין קיים (איפה שמיכאל מתקן לנו את האופניים) אמנם היו גם מכשירי קשר בין העמדות אך כפי הנראה שלא תמיד הם פעלו ואז היו מריצים אותנו למסור משהו. באחת הפעמים שהפעילו אותי התבקשתי לרוץ לעמדה 5 כדי לברר מה קורה שם לאחר הירי מסיבי שנורה לעבר העמדה.

אני זוכר שבעמדה היו שייקה ש. שהפעיל את מכונת הירייה מדגם "לואיס", ישראל הלפרין שישב בחדר התחתון וטען את צלחות הלואיס בכדורים ואיש שלישי שלא זכור לי מי זה היה.

הסתבר שה"לואיס" חטף פגיעה ישירה במקרן (המצנן של הקנה) ויצא מכלל פעולה והשאיר את שייקה אובד עצות, בנוסף מאיר מההכשרה האמריקאית (אולי הגרעין שהקים את גשר הזיו) חטף כדור בעורף והיה צורך לפנותו לטיפול. בקיצור הייתה תחושה מאוד קשה וכדורים שרקו בקצב מטורף מסביב – ממש לא נעים.

הארסנל של כלי הנשק שהיו ברמת יוחנן היה עלוב ביותר, רובים איטלקיים, קליע לואיס ורקם אחד. אבל הייתה גם מרגמה בקוטר 3 ממש כלי התקפי. אלא מה למרגמה לא היו האמצעים לכוון את הירי לעבר האויב שתקף מכסייר. ישראל פייגין שהפעיל את המרגמה עשה את החישובים בראשו ובהתאם הרים או הוריד הזיז ימינה או שמאלה את קנה המרגמה – וירה.

אני עדיין זוכר את מכשיר הקשר של מחלקתו של אמנון ק. שפעלה מקצהו המזרחי של היער (בערך איפה שבריכת מקורות היום) מדווח שהפגזים כמעט ופגעו בהם וזו אולי הייתה העזרה הגדולה ביותר לישראל איך לכוון את המרגמה.

ומשהו על הפיתוח סביב עמדה 5 ליום עצמאות ה- 56 למדינת ישראל.

השטח סביב העמדה רובו חומר מילוי ומחלוטה מהודקת. סביב העמדה רצועה צרה של אדמה שבתוכה שתולות גפנים הבאות להזכיר שרובו של השטח המזרחי של רמת יוחנן באותן שנים היו כרם ענבים.

בצד הפונה מזרחה סלעים וסברס המסמלים את הבוסתן הערבי ממנו באה ההתקפה. דגם של המרגמה שעליה כבר ספרנו.

וכמו כן גל אבנים קטן משרידי כסייר והושא אם תרצו, מסמל גל האבנים את תוצאות הקרב. הזית ממערב לעמדה מסמל שורשיות, הברושים בצידי העמדה מביעים את העצב שבמלחמות.

יום עצמאות זה עומד בסימן של מבוכה מסוימת. מצד אחד "מעולם לא היינו חזקים יותר", עם הסכמי השלום, ייצוב גבול הצפון, מיטוט עיראק כציר מרכזי ב"חזית המזרחית", מיטוט הרשות הפלשתינאית ותמיכת המעצמה היחידה בעולם.

ומאידך מעולם לא היינו – הציבור ככלל – מודעים כל כך ל"מגבלות הכוח".

דווקא ההכרה במגבלות הכוח היא שגורמת לעם היושב בציון להתכנס ולהתמרכז סביב הסכמה רחבה שכמותה לא ידענו כבר שנים רבות, החוצה קווים של "שמאל" ו"ימין", "שלום עכשיו" ו"שלום אחר כך", "אוהבי העם והמולדת" ו"בוגדים ר.ל."

למרות שעדיין "הכל דיבורים", נוצרת דינאמיקה העשויה להביא - לאחר "תמונות קשות" שעוד נחזה בהן – למצב בו יוכל העם להתארגן (פוליטית, כלכלית, חברתית), ולעלות לרמת האחדות שתידרש במבחן האמיתי, המודחק אבל הדחוף, שכולו בתוך הקו הירוק, כולו בצד הזה של כל גדרות ההפרדה, המבחן שאיש אינו מעז עדיין לדבר בו באופן מפורש וגלוי אבל בואו צפוי ובטוח כמו חרמש הסהר בלילה (או מעל צריחי המסגדים בגליל וב"משולש").

לקראת יום העצמאות אני מאחל שנדע להכיר, כמה שיותר מהר, בחולשותינו, על מנת שנשכיל כמה שיותר מהר, להתרכז ולהתמרכז ולהשקיע בחוזקותינו. שנפסיק לפזר את כוחותינו ומשאבינו הפוליטיים, הלאומיים, החברתיים, כלכליים, צבאיים, לכל רוח ונתפקס בשאלות שהן הקיומיות באמת להיותנו מדינה יהודית עצמאית חזקה ודמוקרטית. שאלות קיומיות שבהן עוד לא התחלנו אפילו לגעת.

נוכחים: כל חברי המזכירות למעט יובל פיינשטיין.

נערך דיון בהשתתפות תרצה, דלית, פז, יעל צוקרמן, עמית, מירה ועמיר גלעד, אסתי, יוסי זמיר. ההורים הציגו התנגדותם להצעת ועדת החינוך והמזכירות לגבי ביטול הלינה מחוץ לבתי ההורים לגבי ילדי י"ב.

הנימוקים התייחסו בעיקר ליתרון החינוכי שביציאת הילדים מחד, והמצוקה הקיימת אצל חלק מן המשפחות מאידך.

2. נמסר על ידי צור דיווח בנושא התאים הקוליים במשרד הרכב.

3. אושרה למשפחת בטי וחררדו גלדשטיין שנת תושבוּת נוספת בקיבוץ כתושבים רגילים, אם יחפצו בכך.

4. על פי הזמנת המזכירות, הופיע נמרוד יחד עם עורך דינו עמנואל ויזר, על מנת להשיב על דרישת הקיבוץ מנמרוד לצאת מן הקיבוץ.

לאחר שמיעת עו"ד ויזר קיימה המזכירות דיון וקיבלה החלטה בנוסח הבא:

מזכירות רמת יוחנן לאחר ששמעה את עו"ד עמנואל ויזר (בא כוחו של נמרוד פלד), על בסיס העובדות והנתונים הידועים לה ושהוגשו לנמרוד ובא כוחו ולאחר רוב מאמצים וניסיונות לסייע לנמרוד שנכשלו עקב התנהגותו ומעשיו של נמרוד, קיבלה את ההחלטה הבאה:

1. המזכירות רואה את התנהגותו הכוללת של נמרוד כבלתי מתאימה ופוגעת באורחות החיים בקיבוץ.

2. מעשיו והתנהגותו של נמרוד מהווים בנוסף, הפרה של עיקרי ההסכם מתאריך 31.8.03 בין רמת יוחנן לבין נמרוד. בין שאר הסעיפים בהסכם שלא קויימו על ידי נמרוד: חובת עבודה, שמירה על החוק, הימנעות מפתיחת חובות כספיים כלפי הקיבוץ.

3. בהתאם מחליטה המזכירות שעל נמרוד לעזוב את הקיבוץ תוך חודש ימים ממועד קבלת החלטה זו, ומסירתה לידי נמרוד.

קיבוץ "אינשם" / טליה גלוסקא

כבר מספר שנים שאין שלט הנושא את שם קיבוצנו בכניסה למשק.

אנשים רבים שמגיעים אלינו לרגל עסקים, לביקור או עיסוקים אחרים מגיעים למשק ושואלים אם הגיעו לרמת יוחנן. אני אישית נשאלתי שאלה זאת פעמים רבות.

אני חושבת שמן הראוי שיהיה שלט "רמת יוחנן" בכניסה וגם הגיע הזמן! ואתם?.

אעסוק הפעם בשלושה נושאים מרכזיים השלובים ביניהם.

הראשון הוא סיכום שנת 2003, השני הוא הסכמים בין חברת פלרם לבין הקיבוץ והשלישי הוא תוכנית החברה להנפקה המתאפשרת גם כתוצאה משני הנושאים הראשונים.

מכירות החברה בשנת 2003 הסתכמו בסך של 660 מיליון שקל, גידול של כ- % 19 לעומת 555.3 מליון ₪ בשנה הקודמת. הגידול נובע הן מגידול במכירות לחו"ל והן מגידול בשוק המקומי.

הרווח הגולמי בשנת 2003 הסתכם בכ- 195 מיליון שקל, גידול של כ- % 13 לעומת 172 מיליון שקל בשנה הקודמת.

ההוצאות התיפעוליות (מכירה ושיווק הנהלה וכלליות) בשנת 2003 הסתכמו ב- 156 מליון שקל, גידול של כ- % 20 לעומת 130 מיליון שקל בשנה שעברה.

הרווח התיפעולי הסתכם בשנת 2003 בכ – 39 מליון שקל, קיטון של כ – 8% לעומת 42.5 מליון שקל בשנת 2002. הקיטון ברווח התיפעולי נובע מהפעילויות החדשות בבריטניה ובישראל, התואמות ומאפשרות מחזור מכירות גבוה יותר.

כמו כן, תשתית השיווק בארה"ב השנה הותאמה לכושר הייצור הגבוה יותר הקיים, שיענה על תוכניות המכירות של החברה לשנים הבאות. הפעילויות העיסקיות החדשות ישאו פרי כבר בשנת 2004 ואילך.

הרווח הנקי בשנת 2003 הסתכם בכ- 21.5 מיליון שקל, גידול של כ- % 7.5, לעומת 20 מיליון שקל בשנת 2002. המזומנים בקופה גדלו בשנה זו בכמה מליוני דולר. היתה זו שנה טובה – שנת צמיחה בה הגדלנו תשתיות לעתיד בתחומים של פיתוח, יצור ושיווק, לצד שמירה על שעורי רווח טובים.

השלמנו לא לפני זמן רב את ההסכמים המסדירים את כל הנושאים הכספיים בין חברת פלרם-תעשיות לבין רמת-יוחנן.

הסכמים אלו נחתמו עוד לפני ההנפקה הציבורית ב- 1994 והיו תקפים למשך 10 שנים, מלבד הסכם אחד – הסכם תמלוגים בגין ידע, שתקף עד שנת 2008.

מכיוון שהסכמים אלו הם בין החברה לבין "בעל העניין" (הקיבוץ), הרי שאישורם דורש אישור של רשות ניירות וכל מחזיקי המניות של פלר"ם מלבד הקיבוץ. מובן שתפקידם הינו לעמוד על חלקו של הציבור המושקע בפלרם ולהבטיח תמורה סבירה ולא יותר מכך, לבעל העניין שהוא הקיבוץ.

הסכמים אלו שנחתמו עתה ל- 10 שנים כוללים דמי שכירות מקרקעין, בונוס על ריווחי החברה,

בהסכמים אלו עסקו בעיקר עודד יניב, עידו רודוי, אודי פלד, שחר צור והח"מ בעזרת צוות מפלרם.

הסכמים אלו מהווים את העוגן הבסיסי שבגינו נתרם הקיבוץ מפלרם וגובהם הינו כ-

נדמה לי שהסכמים אלו הם אחד הדברים הכלכליים הבסיסיים, המשמעותיים והחשובים עבור רמת-יוחנן והחברה והם גם מהווים תנאי הכרחי מוקדם לנושא אחר שהינו הנפקה ציבורית.

פלרם כחברה מצליחה וצומחת עוסקת ומבררת מזה כשנתיים-שלוש אפשרויות לגיוון מקורות ההון שלה.

לחברה קיימות 3 אפשרויות בסיסיות למימון פעולותיה: שימוש ברווחיה הציבוריים המצויים במזומנים בקופתה, מימון על ידי הלוואות (בעיקר מהבנקים) והכנסת שותף אסטרטגי פיננסי או ציבורי, שמזרים כסף לחברה עם כניסתו. פלרם לאורך שנותיה נעזרה בכל אחת מאפשרויות אלו בשלובים שונים ובזמנים שונים.

החברה ומועצת המנהלים שלה הגיעו כעת למסקנה, כי הפיתוח העתידי של החברה אינו יכול להסתמך רק על המזומנים בקופתה (שמשמשים בעיקר כבטוחה לימים קשים יותר), או על הלוואות.

למעשה כמו לכל חברה יש גם לפלרם יכולת החזר סבירה של הלוואות ולקיחת הלוואות נוספות משמעותיות יכולה להכניס את החברה לרמת סיכון גבוהה מהרצוי. האופציה המועדפת, אם כן, הינה הכנסת שותף.

בחינה ספציפית יותר לצד ניתוח האפשרויות הקיימות הביאה למסקנה, כי האופציה הטובה ביותר כעת הינה הנפקה ציבורית.

באם הייתי מנסה לתאר את המוטיבציה למהלך כזה במשפט אחד ממצה הייתי אומר שמדובר על הורדת רמת הסיכון שבה פועלת החברה לצד המשך ואף הבטחת התמורה ההולמת לבעלי המניות.

צעד זה יתכן שמתאפשר הודות לשינוי חיובי שקרה בשוק ההון הישראלי לאחרונה ושבו נפתח חלון (שיתכן שייסגר בקרוב) להנפקות ציבוריות.

פלרם נערכה למצב זה במשך השנתיים האחרונות, על ידי פעולות רבות שעיקרן התקרבות לשוק ההון ושיאן בהחלטה של הקיבוץ להפצת מניות בשוק – דבר שהיה פעולה נכונה וריווחית לקיבוץ לצד שדר ברור לשוק ההון שיש לחברה ולבעל המניות העיקרי שלה עניין בשוק. המניה גם נהפכה מאז לסחירה יותר.

הנפקה ציבורית הנה פעולה בה החברה שבמקרה זה כבר נסחרת בבורסה, מנפיקה מניות ו/או אופציות ו/או אגרות חוב לציבור הרחב.

מובן שפועל יוצא מכך שכל בעל מניות מנפיק מתדלל, כלומר לאחר הפעולה מחזיק בפחות אחוזים. טכניקת ההנפקה והרכבה עדיין לא נקבעו, אבל נושא זה אינו מהותי.

הצד המהותי יותר שרמת-יוחנן לאחר צעד זה תחזיק בפחות מניות בפלרם מאשר קודם לכן. מובן שהיא תחזיק מניות בחברה בעלת ערך גבוה יותר. וזאת מסיבה שלחברה יהיה יותר כסף בקופה והיא צפויה להתפתח ושער מנייתה בבורסה יעלה.

דוגמא מספרית - %80 מחברה ששווה 100,000 ₪ הינם 80,000 ₪ בעוד ש- % 70 מחברה ששווה 120,000 ₪ הינם 84,000 ₪.

זה כהדמיה המצב הצפוי, ללא כל דמיון לאחוזים ולסכומים שצויינו בדוגמא.

מתי בעל מניות חושש לצאת להנפקה ציבורית ? התשובה היא: בשני מקרים –

כאשר הוא חושש לאבד את השליטה בחברה ו/או כאשר הוא חושש שהתמורה השוטפת שאותה הוא יקבל מהחברה תיפחת.

במקרה שלנו אין כל חשש – אין כל כוונה שרמת-יוחנן תתדלל לרמה שאפילו תסכן את השליטה והתמורה השוטפת הובטחה (כאמור קודם) בהסכמים ל- 10 שנים, שנעשו בין החברה לקיבוץ.

בכוונתנו כחלק כולל מצעד זה גם לפעול לחלוקת דיווידנדים לבעלי המניות של החברה ובמילים אחרות - הקיבוץ יוכל לקדם ולהבטיח את תמורותיו .

כפי שרואים צעד ההנפקה הינו אופטימלי לחברה ולקיבוץ ולכן ראוי לקדמו ובלוח זמנים שמוכתב לנו למעשה על ידי השוק.

למעשה אנו מנצלים פה שתי תופעות – צמיחה ותוצאות טובות של פלרם בשנים האחרונות לצד התעוררות בשוק ההון בישראל.

ניצול זה משמעותו התכנות לקבלת תמורה הולמת גבוהה. כל עיכוב יכול לגרום לשינוי בפרמטרים הנ"ל שיכול אף לגרום לסגירת חלון ההזדמנויות, כפי שקרה לחברות רבות בעבר.

התהליכים שעשינו עד עתה הינם הכנת תשקיף שזהו תיאור מלא ומפורט של כל החברה – מבנה, הסכמים, הלוואות, שעבודים, תיאור פעולות ועוד.

זוהי פעולה מורכבת ומאומצת שהסתיימה ולאחריה מועצת המנהלים החליטה על הפקדת התשקיף ברשות ניירות ערך. עדיין לא הוחלט סופית על ההנפקה ובודאי שלא על המבנה שלה (היקפה ומה היא כוללת).

תהליך זה מיועד להיות בחודש הקרוב, מכיוון שאנו מטפלים בהנפקה על פי תוצאות שנת 2003 ויש לנו חלון זמן לכך עד סוף מאי 2004.

תמורת ההנפקה בפלרם תשמש לפיתוח החברה בתחומי עיסוקיה כפי שיקבע מעת לעת על ידי מועצת המנהלים של החברה.

ישנן תוכניות רבות וטובות שחלקן הכרחיות לחברה ושעיקרן המשך הביסוס בשווקים השונים ופיתוח כושרי יצור ושיווק בארצות בהן אנו פועלים.

קצר המקום כאן לתאר את הכל ובכל מקרה הכסף ישמש להורדת רמת הסיכון בה פועלת החברה ושימושיו יקבעו על פי החלטות החברה.

ניצול התמורה ברמת-יוחנן אינה בתחום עיסוקי ואין לי התייחסות אליה כאן. אוכל רק לומר שטוב שיהיה כסף בקופה כך שיהיה אפשרי בכלל לדון בשימושיו.

לסיכום – צעד זה של הנפקה הינו פעולה שיכולה להבטיח את פלרם ואת רמת החיים בקיבוץ למשך שנים קדימה. צריך לעשות כל מאמץ על מנת לעמוד בלוחות הזמנים ולהצליח במהלך. שבת שלום.

מזה זמן מה שהמערכת להחתמת שעות מצביעה על מספר מיקרים שבהם חברים מחתימים שעון אחד לשני כולל החתמות פיקטיביות.

חשבנו שנכון יהיה לפני פניה אישית ומביכה לנוגעים בדבר, ליידע את כלל החברים שהמערכת עולה על "התרגיל" הזה ללא שום בעיה ולבקש ממי שעושים זאת וממי שמבקשים שיעשו זאת עבורם, להפסיק מנהג פסול זה לאלתר ובכך למנוע אי נעימות מאיתנו והרבה יותר חשוב – מעצמם.

חברים שמעוניינים ללמוד מתבקשים להעביר בקשתם למש"א עד סוף חודש מאי 2004.

את הבקשות יש להגיש בכתב לפי הפירוט הבא: מטרת הלימודים, מקום הלימודים, שכר לימוד, מספר הימים/שעות בשבוע וכל אינפורמציה רלוונטית אחרת.

להזכירכם – מש"א אינה עוסקת בלימודי העשרה אלא בלימודי מקצוע בלבד.

בתגובה לכתבתם של איתן ונוח, אביא כמה דברים אשר למדתי בקורסים למפעילי דודי קיטור אשר כללו גם הרצאות בנושא "ניהול משק חום".

בקורסים השתתפו באופן פעיל נציגי חברת חשמל, אשר נלחמו בצורה יעילה בתופעה של "דודי שמש".

הם הינחו את המשתתפים לחשב את עלות האנרגיות השונות, לפי דירוג הדלקים ב"עלות/קלוריה", ללא חישוב בלאי. ואילו לגבי דודי שמש הבלאי הוא המרכיב העיקרי בחישוב, ומראה שהחימום באנרגית השמש הוא החימום היקר ביותר.

השוואת עלות קלוריה בדירוג מהזול ליקר (ללא בלאי) : 1. דוד קיטור על מזוט. 2. דוד קיטור על סולר. 3. בוילר על גז. 4. בוילר על סולר. 5. בוילר על נפט. 6. בוילר חשמלי.

לפי רשימה זאת רואים שהחימום בקיטור הוא הזול ביותר, תיפעולית, אבל היקר ביותר בהשקעה לעומת זאת, הבוילר החשמלי הוא היקר ביותר תיפעולית אבל הזול ביותר בהשקעה.

רשויות איכות הסביבה הביאו את הרשויות המקומיות להוציא תקנה המחייבת כל בניין חדש, להצטייד בדוד שמש. נציגי הקיבוצים הצליחו "למנוע את הגזירה", לגבי הקיבוצים.

אני קורא בזה לחברים, אשר איכות הסביבה חשובה להם, וחשבון כיסם יקר להם להתקין דודי שמש..

זו הכותרת משנה שעברה. גם השנה הונף העומר בגאון ובהדר.

אל ייקל הדבר בעיניכם. כשבועיים חלפו מהחג אך בעצם, חג העומר נחוג כבר 59 שנים! ואנו קבוצת "נאמני החג" ממשיכים את המסורת אותה ירשנו כאן בבית, ברמת יוחנן, לא בקלות ואפילו עם הרבה יזע והתלבטויות.

אני מבקשת להודות לכל ה"נאמנים" המשקיעים מחשבה, זמן, מרץ והרבה נכונות להמשיך לקיים את מסורת החג:

עמית גפן אשר על הלוגיסטיקה והעוזרים לידו: יוסי זמיר, אמיר סלייפר, רם גל ועוד רבים.

זהר אשד שלימדה את המחוללות בסיועה של רחלי גלעד.

נגה אדרי אשר שנה נוספת לימדה את ריקוד הפרחים,

אחיאם שהביא איתו רוח רעננה של קוצרים ותיקים.

ואחרונים חביבים לכל הרקדניות והרקדנים המסורים

ועוד תודה גדולה לסיום – לרמי ברבר שבכל שנה מתייצבלו, כמו שעון, ומפליא בניצוחו על התזמורת ועל המקהלה. נתראה בעומר הבא.

לכל מי שמעויין לראות את התמונות מטיולי "חוצה ישראל" יכול לראות את מירב התמונות באתר רמת יוחנן www.ramat-yohanan.com ומשם לקישור "גלריה". יש גם הרבה תמונות מהעומר השנה ועוד, ועוד.

לכל מי שמעוניין להציג עבודות האומנות שלו באתר מוזמן להתקשר לרון אנג'ל.

ברחבי התנועה הקיבוצית פועלים מתנדבים רבים בתחומים שונים ומגוונים. לאחרונה, במסגרת החלטות ועידת התנועה שהתקיימה בעין החורש, הוחלט להקים יחידת התנדבות תנועתית כדי לחזק ולהגביר את נושא ההתנדבות בתוכנו.

בשלב ראשון יש כמובן צורך לאתר ולמפות את המתנדבים הקיימים ולפיכך מתבקשים כל המתנדבים למיניהם (כולל משמר אזרחי למשל) למלא את השאלון הרצ"ב ולהעבירו אלי.

לתשומת לבכם: באותו שאלון ניתן גם להתנדב לכל תחום ואיזור.

לאחר איסוף כל המידע, אנו ניצור איתכם קשר. בברכה ובתודה על שיתוף הפעולה..

שעה 20:00 כל חיות המחמד הזקוקות לטיפול מוזמנות.

בשעה 19:15 טקס הדלקת משואות ופתיחת

אירועי החג על הבמה של בית התרבות.

ארוחת חג – תוגש בתום הטקס על הדשאים שמדרום לחדר האכל.

מסיבת חג- "מחר כשהצבא יפשוט מדיו..."

הפקה מקומית בחדר האוכל בשעה 21:30

שירים, העמדות, ריקודים, חידונים, סיפורים מהווי חיינו הצבאיים בכל הזמנים לכל המשפחה. כולם מוזמנים!!!

יום החג, יום שלישי, ו' באייר, 27.4.04

הפעלות לילדים והוריהם באיזור בריכת השחייה וה"נווה"

בין השעות 17:30 – 15:30

בשעה 17:30 הפיקניק המסורתי ובסיומו מופע אש.

בברכת חג שמח לכולם!!!

על פלר"ם / עמוס נצר