יש נוהג, מסורת, מעין דבר מקובל:

לעת חג ומועד, עת עצרת קהל,

פותחים בנאום ומקנחים בסעודה

ושוב סובבים וחוזרים לנקודה.

כי באין  המסורת בא תמיד ה"לא כלום"

ועל כן שבעתיים נכבד את הנאום.

בקיצור, התקנאתי בזה המנהג

והכינותי נאום למעמד זה של חג.

אך לצורך העניין ובכדי שיוקל,

חרזתיו בחרוז ושקלתיו במשקל.

ובכן חברים, עבר פרק של זמן,

לא סתם משמים ניתך לנו מן.

חלוציות, נעורים, ותקופות של חלום,

גִלגֵל הגלגל עד הגענו הלום.

סבל וקושי ואירועי מאורעות,

תקווה וייאוש וחרדה לבאות.

מהפכה ומרידה בכל קופא וקיים,

ושלילת הגלות שמעבר לים.

בבדידות, בעמל, בלי שמץ טינה,

סללנו הדרך לקראת המדינה –

וזכינו, - לעם היינו.

תשאלו בודאי "מה כל הציונות"?

שפרשת לפתע   כסחורה בחנות.

מה כל העניין של חשבון וספירות

הרי  זה ממש נאום של בחירות.

ובכן יקירי אם כן תחשבו הן טעיתם טעות,

בשבילי אין זו מליצה – זו מהות.

בשבילי זה מועד, אם לבטא זאת בערך,

הוא סיכום, מעין חשבון של דרך.

עוד לא אמרנו: נגמר וחסל!

עוד הכוח עימנו ועוד רב האונים,

החדש שהתחלנו עוד דורש פתרונים.

כי דבר שהתחלנו הוא עניין לדורות.

המהפך שהחל אי – אז ואי-שם,

עוד טרם נגמר ועוד טרם הוגשם.

כי מהפכה של אמת וחידוש ערכים

אינם עולים ונובלים כציצים של פרחים.

לא כל יום הוא אביב בחסדה של חמה,

ולא מתי שרוצים מבשילה הקמה.

יש חוק ויש סדר בתולדות של אומה,

יש מוקדם ומאוחר במהלך של תקופה.

יש חריש ויש זרע וחוק טבעי בלבלוב,

ובלי צמיחת הכנף אין יכולת לעוף.

וכוונה זו שהזכרתי אין פירושה:

רביצה על שמרים ושקידה על היש,

וחלילה, חלילה "להישמר מן האש",

להסתגר ולפרוט ולהתגדר בייחוס,

ולראות  המסתובב כשפל ומאוס.

רק אנחנו, ואנחנו ואין אפסי עוד,

להתבשל בצירו בתוך ד' אמות.

אין תורת הקבוצה מכירה בקדושה,

ואין זה רכוש העובר בירושה.

רחב השדה ומוצק הקנקן,

צקו תוכן רענן מנופה ומתוקן,

ואין הכרח בסלסול ומיותר הקישוט,

כדבר סיגנונכם: הכל מובן ופשוט,

זיכרו: כי פה וגם שם העיקר – האדם.

קחו איתכם מכוח הכפר,

מבושם מולדת של עמק והר,

מצנע מידות ונכונות לכל עת

ולנידחי גלויות שמשו נא מופת.

ובכן בנים שאו ברכה!

תהא כניסתם וצאתכם מלווה הצלחה.

ולי  נא סלחו על נאום כה עמוס,

מן חולשה שכזאת לחרוז בחרוז.

ואם הכל יתקיים כמאמר הגנוז

והיה זה הגמול במאמץ החרוז.

(מתתיהו שלם  -

מתוך ברמה מס' 209  27.9.54)

רצינו להגיד כמה מילים לקיבוץ לכבוד החג:

ברכת ילדי י"ב  שהוקראה במסיבה בחג סוכות

לפני 72 שנה, עם עלות החמה,

הוקם קיבוץ קטן על רמה, תרתי משמע...

תוך זמן קצר הוקם מפעלנו המצליח פלרם

והקיבוץ המשיך לגדול ולפרוח בזמן שהכסף בבנק נערם.

היום קיבוצנו במצב ממש נהדר,

עם ענפינו האהובים – גד"ש, רפת ובקר.

אבל בואו לא נכחיש ת'אמת,

יש בעיה עם החדרים לי"ב.

אבל הקיבוץ עבר כבר מספר משברים,

ונתגבר גם על עניין החדרים.

אז עם מבט לעתיד לקיבוץ נאחל -

שהפאב, בשעה טובה לגילרם ייתרגל.

שפלרם ימשיך להתנהל ביד רמה,

ושלא ייפסק מנהג "קפה ברמה".

שהגד"ש ימשיך לקצור יבול,

וימשיכו להגיע אולפנים מחו"ל.

שהקיבוץ ימשיך להראות יפה ומטופח,

בזכות הנוי שעובד קשה כל כך.

שצוות המטבח ימשיך להכין לנו מאכלים משובחים,

ושהאנשים ימשיכו לצאת מחדר-כושר מנופחים.

שבכל-בו ימשיכו למכור לנו מוצרים איכותיים בזול,

וש"גוש זבולון" סוף סוף תבקיע מול "טבעון" איזה גול.

שמהמכבסה נמשיך לקבל בגדים נקיים בריח אורנים,

ושבתא הדואר לא נמצא כל שבוע פתק להיות תורנים.

שבחדרי חולים ימשיכו לטפל בנאמנות בקשיש,

ושההורים לא יידאגו – ב"נעורים" אין חשיש.

שימשיכו לייצר גבינות טובות ומעדנים בחדר-חלב,

ושאני אמשיך להיות במסיבות של הקיבוץ מסובב.

שבמרפאה ימשיכו לדאוג שנהיה בריאים,

ושנמשיך להנות מיבולי המטעים.

אז נסיים, איך אפשר בלי, הנהלת הקהילה והמזכירות,

שימשיכו לנצח על הכל במסירות.

בזכות כל אלו ועוד, הרי אנחנו קיבוץ דומיננטי,

חיים כאן יחדיו בכיף וב"שאנטי"!

  חג שמח מילדי י"ב.

ארצנו עמנו

 הכתבה הבאה נכתבה בשנת 1946 ע"י אמן יהודי מניו יורק בשם שאול רסקין ומופיעה בתוך ספרו/אלבומו - "ארצנו ועמנו".

בספר מאות ציורים, רישומים וכתבות על אודות הקיים והמתפתח בארץ ישראל משנת 1921 ועד 1946.

שאול רסקין שהה ברמת יוחנן שבוע ימים ואת רישומיו ורשמיו ניתן למצוא באלבום.

מירי פיינשטיין שמצאה בכתבה טעם ועניין לחברי רמת יוחנן ותירגמה אותה מאידיש. את האלבום ניתן לראות במכון להווי ומועד.

התמונות יוצגו בחג המים ב"סליק", שייהפך לגלריה לעניין זה בתוספת ציורים שציירו אנשים נוספים את נופי המקום.

בקבוצת רמת יוחנן  / שאול רסקין מתוך "ארצנו ועמנו" 1946

    אחרי ששהיתי שלושה שבועות בתל אביב קיבלתי הזמנה מרמת יוחנן לבלות שבוע בקבוצה. על רמת יוחנן שמעתי משהו אבל מעט ידעתי אודותיה. אך מה ששם מצאתי מילא בשפע את עטי, עפרוני ואת ליבי. מצאתי שם את ההיפוך הגמור מהרוע והרוגז שבשאר העולם.

לפנים היו לרמת יוחנן שמות אחרים. קראו לה "קבוצת הצפון", אחר כך "אושה". האדמה, מובן מאליו היא של קרן הקיימת ובשנת 1934, מלווה בפילוגים ואיחודים, קיבלו את הצורה הנוכחית ואת השם לכבוד הפילדמרשאל ג'ון סמאטס.

זוהי קבוצה של 160 חברים וחברות בקירוב עובדים ופעילים וסביבם ילדים, זקנים, זקנות, מזדמנים, זמניים, בסביבות 500 נפש. בפוליטיקה הם ממעטים להתערב. הם יודעים רק ששדות ועצים צריכים להוריק ולפרוח, שהבהמה צריכה להיות שמנה ופוריה וטובה לאנשים כשם שהאדם צריך להיות טוב אליה. וכך זה באמת. אפילו הפר, חיה מאיימת שמשקלה מעל טון, בנוי כמו הר, גם הוא חתיכת כוח טבע. לאמיתו של דבר הוא כבר כמעט מעך למוות מספר חברים והוא היה זה שכמעט שבר את זרועי הימנית, אבל רע? חס וחלילה. הוא לא התכוון חלילה להרע. זה רק "מניירות" כאלה, לא מהוקצע...

הכלכלה מתנהלת כמו בכל קבוצה. נבחר ועד המנהל את החשבון, ואת העבודה בכל ענפיה. הם מחליטים מי, לאן, וכמה. מי במטבח, מי בשדה, בגן הירק, או בכרם. מי ברפת, מי בלול, מכבסה, בתי הילדים, מתפרה, סנדלריה, בניין, פרחים, מספוא, בניית בתים,  אסם, נפחות, נגרות, קניה או מכירה, ענייני תרבות, בית ספר, ועוד דברים אחרים.

הפתק, מי הולך היום לעבוד והיכן קבוע על הקיר של חדר האכל. בשש בבקר, כשפעמון הברזל מכה את 40 – 50  ולעתים אף 70 הנקישות מופיעים אנשים מכל הפינות: מהאוהלים, הצריפים והבתים, מתנהלים אל חדר הרחצה, אח"כ לחדר האוכל ולאחר מכן לעבודה.

זה המבנה הרגיל של כל הקבוצות. – כולם עובדים כמה שהם יכולים ומקבלים מה שהם צריכים. אבל ברמת יוחנן ישנם עוד כמה "צימוקים" – עליהם אני רוצה לספר לכם.

 כדי להגיע לרמת יוחנן מתל אביב צריך ראשית לנסוע לחיפה. שם לוקחים את האוטובוס מספר 14 בזמן ידוע וממקום ידוע, ואחרי חצי שעה של טלטולים הוא מביא אותך לאל מול שער ברזל אדום-חלוד.

אני נכנס דרך דלת צדדית בשער, ומיד אני  פוסע בין עצים. עצים מכל המינים. ואחר כך אנשים – אנשים מכל המינים. האסוציאציה בין עצים לאנשים עלתה במוחי פעם בביקורי במקווה ישראל, ואף סיפרתי עליה לחברים. כאן שוב זה עלה בזיכרוני. כל כך הרבה עצים, גבוהים, ברושים חסודים, אקליפטוסים עליזים, עצים רחבים ונמוכים, עצים בכייניים כמו

הערבה וחייכנים כמו האורן, עצי פרי, תפוזים, ענבים, בננות, עצים דקים ועדינים, עצים זקנים ורציניים כמו שני עצי הזית הישישים, זקנים ממש כמו העולם עצמו.

אנשים צעירים שרק הגיעו מהגלות, מאסונות פולין, כבר שרים שירים ורוקדים הורה, וחלוצים בוגרים עם קמטים בלחיים ובמצח, יותר זקנים וזקנים ממש, לומדי דף גמרא ויש להם מטבח כשר נפרד.... ישנם פה אנשים מקריים, זמניים כעשבים ואנשים יסודיים- שרשיים כמו האלונים החסונים אשר נושאים על כתפיהם את רווחתו של הישוב העובד.

רציתי לפנות לכמה מהם אבל בשעת דיבור כשהם "הריחו" שיש לי כוונות לכתוב אודותם הם הפצירו בי לא לעשות זאת. בהצביעם על כמה אחרים, הם הודו במבט מלא הערכה: הנה עליהם אתה צריך לספר, הם ה"הצימוקים" שלנו.

רצה המקרה שאומנות התמקמה כאן בכמה פינות.

חיה כאן חברה שעובדת כמו כל הנשים האחרות. יש לה ילד שאוכל, ישן, ולומד עם כל שאר הילדים. הרבה פעמים, יותר מהמקובל, הוא בא בריצה בהפסקה לספר לאמא במהירות מה קורה היום, לקבל נשיקה או ליטוף מידיים רכות ושפתיים... זאת החברה דבורה. ששם משפחתה בולניק. יודעים רק אלה שראו את כתב היד שלה – שהיא כותבת שירים בחריזה חופשית, - באידיש .  היא כבר ידועה בחוגים ספרותיים מחוץ לרמת יוחנן. היא קראה בפני שיר גדול המוקדש לאלה שניספו ולאלה שנותרו. הקצב קל והשפה יפה. פשוט, עמוק ומרגש מאד. זוהי אומנות מעודנת מאד.  כתב היד ארוך מאד ובקשתי רשות לקחת אותו אתי ולנסות להדפיסו.  אינני מאמין  שאני צריך להוסיף ולדבר אודות התוכן והמעלות האחרות. יפה לראות כיצד פרח-שירה נחמד צומח בצנעה בתוך עבודה קשה ודאגות היום – יום.

חי כאן, עובד, שר ויוצר שירים, מילים ומנגינה, החבר מתתיהו. עדיין איש צעיר עם פנים רציניות ועיניים מהורהרות. שיריו מושרים בכל רחבי הארץ. העם שר אותם, ילדים בבתי הספר ובבתיהם, בחגים וחגיגות שרים את שיריו, רוקדים, צועדים, גם עובדים ומשחקים בליווי שיריו. שיר הילדים הידוע שלו הוא "שה וגדי, גדי ושה".  ראיתי אותו כאן עם קבוצת צעירים שזה מקרוב באו לקיבוץ כדי להכשירם למען עצמם ולארצם. קבוצות כאלה נשלחות כל הזמן להכשרה ולקליטה. העבודה איתם היא עצומה. תבורכנה הידיים העושות זאת! ראיתי אותו כיצד הוא מלמד, מזכך ומטהר את נשמותיהם. הוא הכין מהם מקהלה והייתם צריכים לשמוע איזו שירה בוקעת מלבבותיהם...

וזאת, בעלת הגזרה הנערית היא לאה ברגשטיין, הבלרינה של רמת יוחנן. היא רוקדת ומארגנת ריקודים לחגים בהיקף גדול. היא קיבלה באירופה השכלת ריקוד יסודית אבל הגיעה לכאן לעזור לבנות את ארצנו. אמנם הבנייה והריקוד מתנגשים ביניהם, ולעתים דוחקים את הריקוד הצידה לזמן מה. בכל זאת לא מוותרים על אומנותה רוצים שתרקוד ותרקיד אחרים. כך מחברת היא ריקודים ותופרת תלבושות ועושה את החיים מלאי חן. היא חושבת שאין צורך להמציא תלבושת יהודית אלא יש להשתמש במה שהגבר היהודי והאשה היהודיה לובשים ביום יום. הרקדן והשחקן לא צריך להיות מופרד מהקהל ע"י במה. עליו להימצא עם הקהל באותו המישור. צריך רק להזיז

שולחנות וכסאות ולרקוד. את כל זה היא ספרה לי, הראתה לי תצלומים, ובמספר צעדים ותנועות ריקוד הדגישה את המסופר. ראיתי לפני רקדנית בעלת כשרון וחן גדולים.

וכאן ציירנו לוזר. יש גם שם משפחה, הלבני, אבל כולם קוראים לו לוזר. ומי שמכיר אותו מחוץ לארץ גם קורא לו לוזר. מוצאו מפולין. כבר 26 שנים בארץ ישראל.  היה ב"גדוד", חצב אבנים, אחר כך השתייך לבית אלפא, ומבית אלפא עבר עם עוד כשמונים חברים לכאן, לרמת יוחנן. כאן הוא עובד בכרם. רואה איך הענבים נוטפים עסיס ונצבעים באור של השמש החמה. הוא קשור לעבודת האדמה בכל ליבו ובאותם עוצמה וכשרון לאומנות הציור. שום הכשרה אקדמית לא קיבל כך שהוא לחלוטין תוצר של ארץ ישראל.

חבריו בקבוצה יודעים על אודות אהבתו הכפולה ומעריכים אותו מאד. בהתקרב חג, פסח שבועות או סוכות, והאומן נכון לכך, הם נותנים לו חודש ויותר כדי שיכין "משהו". אז, הוא עוזב את כרמו, מסתגר בחדרו ויוצר.

הוא בונה את יצירתו לצורך התאמת החגים העתיקים לסגנון חדש. הסופר, המשורר, הזמר והרקדן משתתפים ביצירת חג ישן/חדש כזה, גם הצייר חייב להיות שותף.

מה הוא עושה עם זה ברמת יוחנן?

שם ישנו חדר אוכל גדול עם קירות ריקים סביב ותקרה חשופה. לוזר מצייר שורה ארוכה של ציורים על פס אחד ארוך ותולה סביב סביב ואלו מספרים את סיפורו של החג. הסגנון הוא יהודי פרימיטיבי בצבע עמוק ושקוף. מילים מבטאות את הציורים ופסוקים שלמים כך שכאשר זה מוצג  נוצר חג עשיר לעין ולנשמה וכל הקבוצה מביטה בפליאה והידיעה על כך מתפשטת לכל הקבוצות והכפרים והערים. מרחוק באים לחזות ביצירה ומאחלים משהו דומה גם לעצמם.

הסגנון קישוטי בשני אופנים: סיפורי, ופרימיטיבי/מעודן, ממש אישי ויהודי, אחד מאלה הראשונים, אלה הסוללים את הדרך לאומנות יהודית.

דיברתי אודותיו בירושלים בחוגי האומנות, שם יודעים ומעריכים אותו. מנהל מוזיאון אחד חושב שבקבוצות מסתתרים לא מעט אומנים למד-ווניקים כאלה שמהם, ולא מאלה היושבים בעיר ומציירים "בצרפתית", ייוולדו הסגנון העברי והאומנות שלנו.

והנה חולף לפני בצעד איטי יהודי מזדקן. שמו הוא החבר בלומשטיין, ידען ואוהב ללמוד. פעם הוא תפס מקום חשוב בחינוך היהודי באמריקה, כאן הוא עובד בנחת, מתבונן  כיצד צומח עולם צעיר. מספר ערבים בשבוע הוא מנהל חוג ללימוד תנ"ך. הייתי בערב כזה, ורוויתי הנאה גדולה בעוקבי אחר החריפות שבה הסביר כל פסוק ומילה.

ואינני יכול לחלוף על פניו מבלי להזכיר את החבר ברל בקר, אביר הרועים, הרועה העברי הראשון האמיתי של הארץ, שהעלה את גידול הצאן מאידיליה למדע בריא. הוא כותב עכשיו ספר אודות המקצוע, מפני שלדעתו בדבר הצאן מקשיבים בכל הארץ.

ואינני כיול להתעלם מהדמות המיוחדת של "הנסיכה הערבית" שכאן ברמת יוחנן. היא נעשתה חלוצה ועובדת בקבוצה שווה בשווה עם כולם. היא ממוצא ערבי אריסטוקראטי בלבנון, הוריה עשירים מוסלמיים והיא קיבלה חינוך מעולה בשפות ובאומנויות. ביום בהיר אחד היא הגיעה לכאן ובאה לחברים וסיפרה על עצמה, שאיננה יכולה יותר לשאת את צורת החיים של עולמה ואת המעמד שנשים תופסות שם. היא רוצה להתחיל עבודה של יושר, וסוציאליזם חברתי. יש לה כבוד גדול לעם היהודי, היא חושבת שהיהודים הם נושאי האידיאלים הנעלים והיא רוצה שיקבלו אותה אליהם. אז קיבלו אותה.

היא שינתה את שמה לנטאשה, גיבורת הרומן של טולסטוי, כבר שנה היא חלק מרמת יוחנן, ועדיין לא עומדים להיפרד. היא מעוניינת להתחתן עם בחור יהודי, היא רוצה לגבור על ההתנגדות הערבית, ולהגשים הרבה דברים. בינתיים נטאשה היא החלוצה הערביה היחידה – רות מודרנית.  וזה חייב לקרות ברמת יוחנן...

בעיקר רמת יוחנן נעשתה נקודה שאליה פונים להתייעץ בענייני תעשייה, חקלאות וכלכלה, אבל עוד יותר פונים בענייני אומנות, תרבות, וסתם רומנטיקה.  מספרים שעלילות אהבה סבוכות התרחשו ברמת יוחנן, שבשום מקום לא מתרוצץ מלאך האהבה בזיגזגים משונים כמו כאן. אבל זה לא מזיק ולא מונע שהעצים יגדלו גבוהים וירוקים, שהענבים יטיפו עסיס אדום, שהפרות יתנו דליי חלב, שהחבר מתתיהו ישיר, שלאה תרקוד, לוזר יצייר, ונטאשה תגלגל את עיניה הערביות הגדולות כמו בחלום מעורפל.

מחייכת חיוך של דמעות...

 על נטשה / יונתן בן צבי

נודע לי במקרה כי שמה ודמותה של נטשה "הנסיכה" הולך להיות מועלה מעל דפי ברמה. הדבר עורר בי זיכרונות רבים על דמותה המיוחדת והמגוונת.

הכרתי אותה כשהייתי כבן 10-11, כששהתה ברמת יוחנן והייתה מבאי חדר הורי. אז כינו את הדירה "חדר". השנה היא 1946/7, לאחר תום מלחמת העולם השנייה. דירות החברים היו בנות חדר אחד, כשלשירותים או למקלחת הציבוריים היה צורך ללכת או לרוץ מרחק של כמאה מטר. הורי התגוררו ב"בית הקקטוסים" המפורסם, שקבל את שמו מהקקטוסים שנשתלו על ידו והחביאו מתחתם מקלט עפר שנחפר במלחמת העולם השנייה ובוטן לאחר מכן לקראת מלחמת 1948. המקלחת הייתה בבניין שבין גילרם ומחסן הבגדים דהיום. בית השימוש הציבורי היה במקום שעומד גילרם.

בית הורי היה בית ועד לפגישות בענייני תרבות והתכנסויות של שיחות שעסקו בדברים שעומדים ברומו של עולם. הימים ימי "צנע", אבל סוכר ונס קפה לא חסרו, מה שתרם רבות להכנסת האורחים שלהם.

בקיץ היו הוויעודים נערכים על ספסל עשוי מקלות עץ בלתי מהוקצעים על הדשא ואל מול בריכת דגי נוי שאבא שלי טיפח בחרדת קודש.

בחורף היו מצטופפים סביב תנור עגול עם פתילת נפט. תנור רב שימושי שהיה אמצעי הבישול היחידי  בחדר, בנוסף לקומקום החשמלי שעליו הרתיחו מים לתה.

כשנטשה הגיעה לרמת יוחנן היא השתלבה מיד ובצורה אינטנסיבית בכל הוויעודים הללו. היא לא דיברה עברית טובה. אך רתמה את אבא שלי ללמד אותה ולשפר את שפתה העברית. ובכך זכיתי להכרות איתה. היכרות מעניינת וססגונית שפתחה לפני עולם שלם שרק לאחר שנים רבות התחלתי לרדת לעומקו ולמיוּחדוּת שבו, להבין את הניואנסים המיוחדים ששוטטו די בפראות ב"עולמה של הנסיכה נטשה".

עד היום אינני יודע בדיוק אם הזיכרונות שלי ממנה הם מה שבאמת סיפרה ואמרה, או שברבות הזמן נוצר אצלי זיכרון מדומיין ממנה. מכל מקום, גם אם זה זיכרון מדומיין, הרי זה היחידי שיש לי ממנה.

נטשה הייתה אישה קטנה ושחומת עור. מוצאה ממשפחה עשירה שכנראה נמנתה על אצולת הממון והקרקע בלבנון, על כן נקראה אצלנו "נסיכה". ואכן ככזאת התנהגה. בעדינות אך בתוקף, בשפה גבוהה באנגלית, בצרפתית ואף בעברית ככל שיכלה, היה בדיבורה פאתוס של אישה המאמינה באמונה חזקה במה שהיא עושה. ניכרה בדבריה ההשכלה הרחבה (צרפתית כמובן בעיקרה. כפי שהיה מקובל בלבנון בין שתי מלחמות עולם). גם כילד הבנתי, אם כי בצורה מעורפלת מעט, כי נטשה מאסה וגם נטשה את המציאות שלתוכה נולדה ושבה חייתה את שנותיה הראשונות.

היה לה אומץ, שהיום נתפס אצלי כיוצא מהכלל עד להדהים, שגובל לדעתי בחוצפה אמיתית אך בריאה, כאשר עזבה את משפחתה ואת אורח חייה, את עברה וסביבתה ועברה למציאות חדשה, זרה ואחרת מכל מה שהכירה, ידעה וחונכה לקראתו. היא עברה למציאות קיבוצית של הישוב היהודי בארץ ישראל של טרם קום המדינה. כל זאת תוך החלטה אידיאולוגית תמימה משהו, אך נמרצת, להגשים בה את עצמה ואת מאווייה המיוחדים כל כך. וכך אכן עשתה.

הייתה זו חווית מרתקת לילד בן 11 לשמוע אותה משוחחת באנגלית הגבוהה וב – ר המתגלגלת שלה, כפי שרק ערבים יכולים, עם אבא שלי ועם אברהם צמד, או בצרפתית מהוקצעת וב-ר גרונית צרפתית אמיתית עם יאיר דואר, או בעברית שהשתדלה מאוד גם בה להשתמש כשפה גבוהה. הגם שלא הבנתי את הדברים שנאמרו בשפות זרות, הבנתי מהטון, מהקצב ומהפאתוס. שנאמרו דברים חשובים. דברים שעומדים ברומו של עולם.

הפגישות שלי אתה "טן-דו" נוצרו בד"כ כאשר אני הייתי מקדים ומגיע לבית הורי אחה"צ לפני שחזרו מהעבודה, וגם נטשה הייתה מגיעה עם סיום עבודת יומה. היינו יושבים על ספסל העץ שעל הדשה, מחכים שאמא שלי תגיע מעבודתה, ותעשה לי תה עם לימון ושלוש כפיות סוכר, ולנטשה נס קפה עם חלב בלי סוכר או תא אנגלי חריף עם הרבה חלב ומר כמו שרק חלק מהאנגלים יודעים לשתות.

את זמן הציפייה הזו היא ניצלה לנאומים נרגשים וחוצבי להבות על אמונותיה ועל הדרכים שלה להגשמתן. כמובן שלא הבנתי הרבה. רק לימים שהוספתי בינה ובגרות התחלתי להבין את חלקם של הדברים, וכל זאת דרך מסננת זיכרונות של ילד כפי שהם זוכים להבנה מחודשת עם הימים. ורק כך אני יכול להעיד ולספר בנטשה, סיפור שראוי לו אולי להישמע.

למרות שנטשה גדלה בבית עשיר ומוגן וספגה תרבות ערבית וצרפתית עשירה, הייתה החברה הערבית בעיניה לצנינים. הבדלי המעמדות, דיכוי האישה וחוסר הסיכוי והדחף של המעמדות הנמוכים שהיו מוסלמים ואפאטיים להחריד, וכפועל יוצא מזה, כך היא אמרה, מנעו מהם מלצאת ממצבם העלוב, חרטו פצעים והשאירו צלקות כאלה בנשמתה, עד שהחליטה ללכת ולחפש דברים טובים יותר. אותם קיוותה למצוא בחברה העברית הקמה בארץ תחת שלטון המנדט הבריטי השנוא והאימפריאליסטי.  (לדבריה היה המנדט צרפתי בלבנון משובח ממנו בהרבה.) חלק גדול מהדברים אכן מצאה, על  פי עדותה.

התנ"ך שלה היה הרומן אב הכרס "מלחמה ושלום" של טולסטוי ולפיו ניהגה את חייה. הראשית: שינתה את שמה מִשֵׁם שאינני יודע אותו עד היום, וגם לא רצתה לספר לי, לשמה של גיבורת הרומן, נטשה. גם את פייר שלה חיפשה באותה סביבה מתחדשת.

בדרכה שלה ניסתה להסביר לי שכמו שפייר שהיה ממזר אך יירש מאביו את כל רכושו והונו למגינת ליבם של כל המקורבים ומלקקי הפינכה שמסביבו, כך גם עם ישראל שהפך להיות בגלותו כממזר בין העמים, וכעת הוא מקבל מאביו שבשמים את הירושה הגדולה. זאת הייתה הפנטזיה שלה, והיא באה לקחת חלק בהתרחשות הגדולה.

טולסטוי מתווכח  עם עצמו ומתלבט בשאלה אם ההיסטוריה היא זו שיוצרת את אישיה הגדולים. נפוליון בונפארט (ט צרתפית מודגשת בשווא) כדוגמא מובילה, או שהאישים הם שמוליכים את ההיסטוריה ובעצם קובעים אותה. נטשה כשלעצמה האמינה שהדברים אינם כל כך דיכוטומיים. אם האישים משפיעים על ההתרחשויות ההיסטוריות, או שלהפך, אך כשלעצמה החליטה להשפיע על ההיסטוריה האישית שלה ולקבוע אותה. לכן הלכה ללמוד את מקצוע האחות, בלי ברכת המשפחה שלה כמובן, ובכך פיתחה לעצמה את היכולת לשלוט בגורלה, לפי ה"תנ"ך" שלה.

כל ההסבר הזה הרשים אותי מאוד בתור ילד. כפליים הוא מרשים אותי כמבוגר כשאני מבין גם  מתוך איזה רקע  היא מגיעה.

נטשה פירשה את נטשה מ"מלחמה ושלום" כאישה שקובעת לעצמה את הדרך בה תלך, כאישה משוחררת ההולכת בדרכה למרות המכשולים החברתיים. בעקשנות אך בביטחה. גם למחוזות בלתי נודעים לגמרי. נטשה חיקתה את נטשה. לימים הגעתי להבנה שנפלה לי הזכות להכיר את אחת הפמיניסטיות הערביות הראשונות, אם היו עוד כאלה. בזמנה היא הייתה "סנונית ראשונה", (ספר שכתב הסופר יהודה בורלא, נטשה של ימינו הייתה בעצם הגבורה שלו). כנראה שנשארה לא רק סנונית ראשונה, אלא גם בודדה. אילו חיה היום הייתה אולי הולכת בדרכיה של חנאן עשראווי הפלסטינאית. אז עוד לא הייתה הלאומיות הערבית כמעט בנמצא ונטשה חיפשה דרכים אחרות לגאולתה האישית.

מכל מקום , לפי דיבוריה שנשמעו לי לפעמים מבולבלים ו/או פשוט בלתי מובנים, היה לה חזון של קירבת אחים בין שני העמים שצריכים להתנהל בשלווה ובהשקט אחד ליד השני, ואחד בתוך השני. בהקשר הזה הייתה מצטטת את "אלטנוילנד" של הרצל, והייתה בטוחה שכל היהודים  חושבים כמוהו. יש להניח כי התופעות כמו גוש אמונים והמשיחיות המיליטנטית למיניה, הפושה בימינו בכל חלקה טובה, הייתה נוסכת בה חלחלה לא מבוטלת, כפי שקורה לרבים מאיתנו.

יותר מאוחר התברר לי כי נטשה ראתה גם בעוני עמה, והלכה לשמש כאחות בבית החולים בנצרת או בבית החולים האיטלקי בחיפה. היא הייתה חוזרת ומבקרת ברמת יוחנן לעיתים. אבל אז כבר ראיתי אותה רק מרחוק והשיח המרתק שניהלה איתי לא היה לו המשך.

כפי שהבינותי היא לא נישאה מעולם, את פייר שלה היא לא מצאה אולי בגלל הסטנדרטים הגבוהים שהציבה הן לגבי עצמה והן לגבי אחרים, את המשבצת הזו לא הצליחה למלא.

נטשה הייתה מזכירה כל הזמן את השם "באזוחוב" כשם אלמנטארי בהיסטוריה האנושית, ספרות ומציאות היו כנראה מעורבבות אצלה קמעה. כילד לא העזתי לשאול למה הכוונה. ושוב, מאוחר יותר נתברר לי כי הכוונה היא לאביו של פייר מ"מלחמה ושלום". כחוט השני בדבריה היה נשנה וחוזר  המוטיב של: למה היא לא זכתה שיהיה לה אב כה טוב ומיטיב כפי שהיה הרוזן באזוחוב לבנו הממזר.

במילים שלה התייחסה לרוזן כאל  איזה שהוא אב אולטימטיבי שאינו שוכח את בניו. לדעתה האב (או האל) שכח את בניו הערביים במאות השנים האחרונות והאומה הערבית המוסלמית ירדה מגדולתה במשפחת העמים לשפל שלא היה כמוהו שכל הנכסים הגשמיים שברשותה לא עוזרים  לצאת מהמצוקה הנוראה. לא היה נראה לה בעין כי דבר כזה הולך גם לקרות.

לעומתם העם היהודי שהיה שרוי במצוקה כל כך הרבה שנים, אביו שבשמים נזכר בו והוא מוציא אותו עכשיו לגאולה. גאולה שהיא רוצה לקחת חלק בה, ואולי גם בדרך זו לקרב את הגאולה לעמה הערבי.

כזאת וכזאת אפשר היה לי להוסיף ולספר. אבל עורך ה"ברמה" דוחק בי לסיים ולהגיש לו את כתב הזה, באשר "הזמן קצר ומלאכתו (בהכנת העלון) מרובה".

לכן אוסיף רק ואומר כי אני אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה לי פתאום להיזכר באותה אישיות מופלאה שקראה לעצמה נטשה. שהייתה אישיות מיוחדת במינה. בזמנו אולי לא הבחנתי בכך,  היום היו לבטח מציינים אותה בקלישאה כ"מדהימה", היא אכן הייתה כזו. תופעת טבע שמעט מאד חוזרת על עצמה. הומניסטית ופמיניסטית, אישה ערביה משוחררת ממש בשנים שכל זה היה עוד בתרדמה עמוקה, ציונית בהכרתה, המבכה את מצב עמה שלה, ועם זאת נחלצת ומעורבת בהתרחשויות העוברות על שני העמים גם יחד באופן אישי ומוחלט.

בִּזְכוּתָם    מוקדש לחברים הוותיקים והמייסדים

                                      .

לֶאֱסֹף אֵל עֶרֶב הַחַג

אֶת הָאוֹר וְהַצֵּל בְּחַיֵּינוּ,

וְלִזְכֹּר כִּי הַצֵּל

בָּא מִן הָאוֹר.

לִזְכֹּר אֶת אוֹתָם

שֶׁאֵינָם עוֹד בֵּינֵינוּ

בִּזְכוּתָם כָּאן

אֲנַחְנוּ הַיּוֹם.

לְהַכִּיר אֶת שְׁמוֹת עוֹלָלֵינוּ

שֶׁזֶּה אַךְ נוֹלְדוּ,

כִּתְפֵיהֶם הָרַכּוֹת עֵת יַקְשִׁיחוּ

עֲלֵיהֶן יָעֳמַס הַמַּשָּׂא.

נְבָרֵךְ עַל הַיֵּשׁ, כִּי רָב הוּא

כִּי מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ

בְּחֹמֶר וְרוּחַ

כָּל אֵלֶּה יָדֵינוּ עָשׂוּ לְהַלֵּל.

                             ראובן עזריאלי  2/10/03

יישר כוח!!!                                         

ברכות ואיחולים לראובן עזריאלי עם צאת ספר שיריו החדש "געגוע" לאור .

עגלת  בהמות – שיחזור / עזי זבולון

כמדומני שחלפו כ- 40 שנה מאז התחלתי לאסוף כלים חקלאים וכלים אחרים ששימשו ברמת יוחנן מראשיתה ועד לזמן בו הוחלפו ע"י יושביהם המתוחכמים והנוחים יותר.

אם לחזור לאותו עבר רחוק (יחסית) הרי שאחד הכלים החשובים ביותר הייתה עגלת הבהמות.

למעשה כמעט כל העבודות השדה, במספוא ובגן הירק ואפילו בפלחה היו קשורות בצורה כזו או אחרת לשימוש בעגלת הבהמות.

ליד אורוות הבהמות שהייתה בזמנו במבנה מפח כשבתוכו ארגז גדול שהכיל את השעורה שניתנה כמזון לבהמות בתוך חביות עם תחתית מבטון והרבה קש כריפוד, עמדו בשורה עגלות. אינני זוכר במדוייק כמה, לפחות 5 או יותר חלקן לזוג בהמות וחלקן לבהמה יחידה.

אביא מספר דוגמאות לשימושים בהם נזקקת לעגלת הבהמות: להגיע לשדה שנקרא כיום 'בית דרום' ששימש בזמנו לגידול המספוא לרפת וגם לירקות.

להובלת מספוא או כל מטען חקלאי אחר. להובלת שקי תבואה לאחר הדיש עוד לפני בואם של הטרקטורים.

הובלת חומרי בניין, הובלת מים בחביות מהבאר אל היישוב לפני הנחת צינור ומשאבות. וכמובן גם לטיולים.

בקיצור איו-ספור שימושים – אפשר לומר באירוניה – שלא היה טעם לקום מהמיטה בבוקר אם לא המתינה לך עגלת הבהמות ליד האורווה.

והיו כמובן גם אותן הבהמות שמשכו את העגלות: 'נגוּס' ו'חליף'. זוג סוסים חזקים ויפי מראה ששימשו בעיקר להובלות המספוא.

'איילה' ו'כתומה' – זוג פרדות בעלות אופי מתוק ששימשו הן לגרירת עגלות והן בעבודות חקלאיות במספוא ובגן הירק – קילטור, זריעה, קציר ירק וגיבובו לוואלים שאותם העמיסו לאחר מכן על העגלות.

'אפורה' ו'שחורה' – זוג פרדות עבות בשר נרכשו מהצבא הבריטי ושימשו לעבודות בהן נדרש כוח רב. וכמובן כשאתה  מסתכל על העגלה אי אפשר שלא להיזכר באותם אנשים שהפעילו את אותן עגלות מדי יום ובמשך שנים ארוכות – מניו, רפאל  ד. אפרים ט., שלמה יב., יעקב י., איצ'ה אופק, רפאל באואר, יונתן ע., אמנון ק., אהרונצ'יק, אני מניח שגם צביה ינובסקי ורבקה רובינשטיין ולא לשכוח את משה נ., יצחק א-ט ושמוליק ק., יוצאי הכשרת ב"תלם" הצטרפו בשנות ה- 40 למעגל אוחזי המושכות ברמת יוחנן. ויש להניח שגם כל ילודי ראשית שנות ה 30 זכו לאחוז במושכות ולצעוק לעבר הבהמות 'דִיוֹ' ו'הוֹיסָה' ולחוות את הנהיגה בעגלת הבהמות.

הזיכרונות המועלים כאן על הכתב, הם חלק קטן ביותר מיריעה רחבה וארוכה של חוויות שהיו קשורות בעגלת הבהמות – שכיום (אמנם משוחזרת) עומדת בין כל הכלים החקלאים  ששימשו כמוה באותם ימים רחוקים וחשיבותם  הייתה אז כה רבה.

כאן אני  רוצה לצטט דברים שכתב חיים גורי בהקשר להריסת בתים מראשיתה של נווה צדק: "אומרים שבעולם הטכנולוגיה באים הדברים זה במקום זה, בבחינת "ישן בפני חדש תוציאו". אך בעולם הרוח והתרבות ובתולדות העמים באים הדברים זה בצד זה.

ולסיום – בנוסף לדברים שנאמרו, צריך לספר את סיפור הרעיון והביצוע וכיצד ומי ביצע את שיחזורה של עגלת הבהמות. את הסיפור הטרי הזה – ברשימה נוספת.

ניתנה ברמת יוחנן בשנת השבעים לייסוד הקיבוץ סוכות תשס"ב (2001)

דו"ח שבועי / אודי פלד

תעודת מייסדים. לאחר עבודת מחקר מעמיקה של הצוות (אמנון ק., איציק ל., צביקה ק.), הושלמה הרשימה והודפסו תעודות המייסדים על מגילת קלף מהודרת.

נוסח התעודה (בלשון נקבה):

מבין המייסדים והמייסדות עדיין חיים עימנו ברמת יוחנן: רבקה יזרעאלי, לאה דגן, בלה זמיר, דינה מלמד, מירה ריכטר, אתה נצר, תמר קנול, שלמה פלד, שלמה יבלונקה, רפאל רפפורט, יצחק אחיטוב, משה נצר ושמוליק קנול.

התעודות יחולקו לחברים ולבני המשפחה בחול המועד סוכות.

למרות החקירות המעמיקות שנעשו, בהחלט יתכן ונפלו גם שגיאות אותן ניתן כמובן לתקן.

נאחל למייסדים שעימנו בריאות ואריכות חיים, למשפחות גאווה על פועלם של אמהות ואבות, סבתות וסבים, ולכולנו – שנדע לשמר זכר המייסדים ו"שלא נבייש את הפירמה".

הפרטת אנרגיה.

האסיפה החליטה על כניסה למהלך של "תיקצוב אנרגיה". באותה החלטה נקבע שהנושא יובא לדיון נוסף לאחר השלמת התקנות טכניות (מונים, קריאה, דו"חות וכיו"ב), ולפני תחילת "ההרצה על יבש".

ההכנות הסתיימו והנושא חוזר החודש לאסיפה.

צריכת החשמל אצלנו עומדת על למעלה מכפל הצריכה הממוצעת למשק-בית במדינה וממוקמת במקום טוב בתוך העשירון העליון (מה שתואם את רמת החיים הכוללת שלנו הנושקת גם היא לעשירון זה).

מטרות התיקצוב הן לפי תפישתי:

א)      לשחרר את התקציב הציבורי מנתח משמעותי של צריכה שהיא במאה אחוז אישית ואינה בתחום הליבה של הערבות הדדית (בריאות, סיעוד, חינוך, תרבות קהילתית).

ב)       בגרות ואחריות צרכנית. מניעת בזבוז ומתן הזדמנות לצרכן הנבון לכלכל את תקציב המשפחה באופן המאפשר סיפוק מושכל של הצרכים על פי סדרי העדיפויות הפרטיים.

ג)        חיסכון ברמת התקציב הציבורי ללא פגיעה ברווחה האישית. חיסכון זה מושג על ידי אספקה שוטפת של נתונים לגבי משאב האנרגיה היקר, ובעיקר לגבי עלות הצריכה בחלקי היום השונים (פסגה, גבע, שפל), שבהם קיימים הבדלים של עד פי חמש ויותר בחיוב של חברת החשמל.

    מאחר וכאמור לעיל צריכת החשמל שלנו היום היא גבוהה ביותר, ומאחר וכל תקציב הצריכה דהיום יועבר לחברים, לא יפגע התיקצוב ברמת החיים שלנו אלא להיפך, ייתן פוטנציאל לחיסכון ברמת הפרט.

למעט כ- 10% מבתי האב שלנו שצריכתם היום (ואנו מבצעים קריאת המונים כבר מספר חודשים), על חשבון הקופה הציבורית, היא "שערורייתית בעליל". (ארבע משפחות שבראש הרשימה צרכו בחודש יולי השנה כמעט עשירית מן הצריכה של כ - 92 המשפחות שצריכתן נרשמה !!!).

לאחר שאנו כבר מבצעים קריאת המונים במשך מספר חודשים, תובא לאסיפה הקרובה הצעת תיקצוב אנרגיה העומדת על 50% מעל הצריכה הממוצעת באיזורנו על פי נתונים סטטיסטיים כלליים.

קריאת המונים בחודש יולי מראה שבתקצוב זה כ- 80% מבתי האב עומדים על התקציב ומטה (במקרים רבים תוך חיסכון פוטנציאלי של עשרות אחוזים).

לפני האסיפה יחולק שוב בתאים לצורך רענון תקנון תיקצוב האנרגיה עליו הוחלט בעבר.                התחלת התיקצוב תהיה רק לאחר גמר שלב "ההרצה על יבש". יחד עם זאת, האסיפה הקרובה תצטרך להחליט, בין השאר, אם לקבל היום החלטה סופית (כולל קלפי) בנושא (אפילו שההפעלה מושהית עד גמר ההרצה), או להמתין עם ההחלטה הסופית עד תום ההרצה.

מדיוני המזכירות / 2.10.03

נוכחים כל חברי המזכירות.

1)  ועדת ביקורת.  המזכירות   תקיים דיון בהקדם ותביא הנושא להחלטת האסיפה.

2)     ה"מתווה" – דווח למזכירות על דיון שנערך על ידי חברי הצוותים הנוגעים בדבר, בנושא הקמת מנהלת משותפת  למוסדות ההנצחה והמורשת: בית זיכרון והנצחה, מכון הווי ומועד, הארכיון, מסלול מורשת, תחת הכותרת "מתווה – מורשת והנצחה".

3)     "קרן בנים" – עיקר הדיון הוקדש לנושא "קרן בנים", המיועדת להבטיח לבנינו "הכנה לחיים" בכלל ולימודים גבוהים בפרט. הוחלפו דעות לגבי עצם הנחיצות וההצדקה של קיום קרן כזו, מבנה הקרן ומטרותיה, היקף הזכאות והשתלבות קרן כזו במסגרת התכנון לטווח ארוך של מקורות ושימושים". הדיון ימשך במגמה לסיימו ברמה העקרונית לפני תום השנה על מנת לאפשר התייחסות להשלכותיו לגבי תקציב הקהילה לשנת 2004 אם יהיו כאלה.

 רשם – אודי.

מדיוני המזכירות / 9.10.03

נוכחים: כל חברי המזכירות למעט עידו ויובל פ.

1.     בהשתתפות אייל ברבר נדון נושא נהיגת צעירים והאפשרות להגביל הקצאת המכוניות הגדולות לנהגים מעל גיל 24 בלבד.

      לאחר סקירת היתרונות והחסרונות הוחלט שלא לשנות מן המצב הקיים (הגבלות עד גיל

21), אבל זאת תוך מתן סמכות וגיבוי מלא לאייל כממונה על הבטיחות בנהיגה להחליט על הגבלות גם מעל גיל 21 במקרים מיוחדים.

2.     בהשתתפות אלי יבלונקה כמרכז תרבות ואיציק אדרי כמרכז לימודי  המוסיקה, נדון

נושא לימודי המוסיקה של מבוגרים (להבדיל מחוגי הילדים). מספר החברים הלומדים מוסיקה הוא מצומצם מאוד ותרומתם לתרבות הקהילה חשובה. לימודי המוסיקה המתבצעים "אחד על אחד" הם יקרים יחסית לחוגים הקבוצתיים והטלת מלוא העלות על החבר מהווה עול כבד הרבה מעבר לפיצוי שניתן בהפרטת החוגים. המזכירות החליטה לראות בלימודי המוסיקה עניין קהילתי.

לפיכך לחייב את החברים הנוגעים בדבר בעלות החוגים היקרים ביותר המופעלים על ידי המועצה, כאשר ההפרש מעל העלות כחוג ישולם על ידי הקהילה במסגרת תקציב התרבות.

המזכירות הטילה על אלי ואיציק לגבש קריטריונים (במונחים של התמדה, תרומה קהילתית וכו') להשתתפות  הקהילה בעלות הלימודים.

3.     המזכירות דנה שוב בנושא הקמת ועדת ביקורת והטילה על דניאל פרי ויונתן בן צבי לגבש נייר עבודה בנושא, שיובא לדיון במזכירות ובאסיפה הכללית.

4.      המזכירות דנה במעמדם של אפרת ודרור גרין והחליטה על מעמד של "תושב זמני" באותם תנאים כמו היום, עד תום חופשת הלידה הצפויה של אפרת.

רשם – אודי.

דיווח כלכלי מישקי  / עדו רודוי

בימים אלה אנו עוסקים בין השאר בסיכום 9 חודשים ובהכנת תכנית 2004.

בסה"כ, כפי שדיווחתי בפעם הקודמת, העניינים מתנהלים ע"פ התכנית למעט נושא הבנייה החדשה, אשר מתעכבת מכמה סיבות שונות. מכיוון שכך, אנו בודקים את האפשרות להוסיף יחידות נוספות לפרוייקט בהתאם למה שהתב"ע מאפשרת. מספר הדירות הנוספות יפורסם לאחר החלטה בהנהלה הכלכלית.

 תחום נוסף בו אנו מטפלים הינו נושא התושבוּת. בכוונתנו לעשות סדר בנושא התעריפים בהתאם להחלטות. המטרה היא ליצור מסלול עיסקי ואחיד עד כמה שניתן כאשר יהיה מחיר נפרד לדירה, לחינוך ולשירותים שונים הניתנים ע"י הקיבוץ.

 בשאר התחומים  (תעשייה, חקלאות, שירותים, נדל"ן ונכסים כספיים) ההתנהלות בגדול בהתאם לתכנית ואף למעלה מכך והצפי הוא שנסיים עוד שנה מוצלחת מבחינה כלכלית.

 מעבר לשוטף אנו בודקים מספר דברים חדשים בתחום הכלכלי כגון תיירות כפרית, שותפות רפת, נדל"ן ועוד.

 בתחום הביטחון הכלכלי והסוציאלי  אנו מתקדמים בנושא העברת כספים לקרנות חברים עם אפשרויות הורשה וכאשר תהיה תכנית מסודרת היא תוצג להנהלות ולציבור.

כחלק מהתכנית בכוונתנו למכור כ- 5% ממניות פלר"ם והתמורה תיכנס לקיבוץ בין היתר כמקור לנושא זה.

למכירת המניות יש עוד מספר מטרות כגון העלאת סחירות המניה ושווי החברה, גורמים אשר יתרמו לאפשרויות גיוס כספים בעתיד.

לסיום, מכיוון שחג המים בפתח, אני מקווה שגם הפעם התחזיות המטאורולוגיות לא יתגשמו ונזכה לעוד חורף גשום במיוחד. חג שמח!

תגובה: בעקבות הדו"ח החצי שנתי של פלרם / יורם יבור

עיון בדו"ח החצי שנתי, מראה גידול ניכר במכירות וזו בהחלט תוצאה שיש להתברך בה ולקוות שמגמה זו תימשך. מאידך, נמשכת המגמה של גידול בחוב פלרם לבנקים ולנושא זה אני רוצה להתייחס.

חוב פלרם גדל מאוד ב- 3 השנים האחרונות, כתוצאה של השקעות גדולות, בהיקפים שלא ידענו בעבר, שמומנו ברובם מהלוואות בנקאיות, מאחר וריווחי פלרם, לא הספיקו למימון השקעות כה גדולות.

לדעתי החוב הרובץ כיום על פלרם כבד מדי וניתן יהיה להחזר, רק באם תינקט מדיניות המכוונת להקטנת החוב ושיפור הריווחיות. הכרח לנקוט במדיניות זו, מאחר וכבר כיום יקשה מאוד על פלרם להחזיר את ההלוואות ויהיה הכרח למחזר הלוואות, ומיחזור הלוואות נעשה בתנאים קשים יותר.

אני  יודע שיש יועצים הטוענים, שהחוב של פלרם סביר וזו בהחלט הנקודה המדאיגה,  כי אין להשוות מפעל שעליו עיקר פרנסת הקיבוץ, לכל מפעל בשוק החופשי.

מוכרת לי גם התשובה, שניתן  להקטין את החוב ע"י הכנסת שותף, אלא שהמשמעות  של הכנסת שותף, היא הקטנת בעלותנו בפלרם והקטנת התקבולים המועברים לקיבוץ מפלרם. יתכן ויש מקום לשותף אך לא מנימוק החוב.

המדיניות שהנחתה אותנו כל השנים ברמת יוחנן, הייתה הקטנה עיקבית של החוב והגענו לכך שעל הקיבוץ לא רובץ חוב. הכרח לנהוג בדרך זו גם בפלרם.

הערות לתגובה של יורם  / עמוס נצר

1.     חוב זמן ארוך הנו פרמטר כלכלי כמו רבים אחרים ומודדים אותו לפי קריטריונים

       מקצועיים.
2.  החוב זמן ארוך של פלרם נמצא בדיוק בכיוון ההפוך למה שיורם מציין – החוב לסוף 2002

     היה 111 מליון ₪ והחוב לסוף מחצית 2003 היה 106 מליון ₪.
3.  חוב זמן ארוך של פלרם ביחס להון העצמי מהווה פחות מ – 40% והחוב ביחס לסך

      המחזור פחות מ 20%. אלו יחסים שמרניים בהחלט. אני בעד לשמור על שמרנות זו.
4.  אי אפשר להעריך גובה חוב רצוי/אפשרי מבלי להתייחס לעוד פרמטרים.
      לדוגמה, חוב של מליון דולר לחברה שמוכרת מליון דולר אינו דומה לחוב זהה לחברה
      שמוכרת עשרה מליון דולר.
5.  צמצום חוב זמן ארוך אינו מטרה בפני עצמה. צריך תמיד לנתח את מבנה ההון של החברה.
      פלרם יכולה להחזיר מיידית לפחות חמישים אחוז מהחוב, אבל זאת תהיה שגיאה כלכלית גסה.
     פלרם שומרת, וטוב שכך , על כרית ביטחון של מזומנים על פי החלטותיה ואף יותר מכך.
6.  הפיתוח של פלרם בשנים האחרונות נעשה גם במימון זמן ארוך, כי זאת הייתה

      האלטרנטיבה הכלכלית ביותר. לקביעה שריווחי פלרם לא מאפשרים החזרת החוב אין כל  בסיס מציאותי.

7.  אני תומך בהכנסת שותף פרטי ו/או ציבורי לפלרם וטוב שנעשה זאת כשאנו יכולים לקבל
      תמורה נאה. חשוב והכרחי לטפל בכך כעת.
     הכנסת שותף אינה אמורה להביא כלל לפגיעה בהעברות  לקיבוץ ואפילו לא  להקטנת

     התמורות הניתנות כדיוידנד.
     הכנסת השותף צריכה ויכולה להביא לפיתוח וחיזוק  החברה דבר שיאפשר המשך העברות  לקיבוץ ואף פיתוח תחומים חדשים, שיגרמו להעלאת הרווחיות ורמת התעסוקה כולל של חברי רמת יוחנן. שבת שלום.

איך  נחוג את חג הסוכות?

ברצוני להעלות אי אלה מחשבות ביחס לתוכן שיש לצקת בחג:

ראשית כל ארוחת ערב משותפת, כולל הילדים, כל שבעת הימים.

אני מציעה שירות עצמי במזנון. האוכל יינתן כמו בחג העצמאות על צלחות נייר ולתוך כוסות של נייר או פלסטיק, אותם יביאו החברים והזמניים מן הבית וישמרו עליהם במשך שבעת הימים לאותה המטרה.

רצוי שהארוחה תיערך מוקדם ככל האפשר ואז הילדים יאכלו את ארוחת הערב רק פעם אחת (גם זה חידוש חגיגי). התוכנית שלאחר הסעודה לא תתחיל אז כאשר האנשים כבר סחוטים מרוב עייפות וטרדות היום. אשר להצעות:

א)    ביחס לשירה בציבור אין חילוקי דעות. לשם גיוון אפשר להיעזר בתיירים וגם להקה צבאית לא תזיק.

ב)     הווי קיבוצי בתמונה, יש אוצר בלום של שקופיות אצל החברים ורצוי להוציא אותן שלא יהיו לאבן שאין הופכין בה.

ג)      מסיבת היכרות עם הקבוצות השכנות.

ד)     הרצאה על ספרים מומלצים.

ה)    אפשר להכריז על מתן פרס לסוכה המשפחתית היפה ביותר. בהקמתה ניתנת אפשרות לביטוי רב של יוזמת מבוגרים וילדים כאחת.

חברים שבאו מבחוץ  בערב החג אמרו שכבר ברדתם מן האוטו אפפה אותם תחושת החג למראה האורות והתכונה בסוכה. ואין זה פלא. הרי כמעט כל היישוב, כולל ילדים, זמניים ושכירים, במכוון או בעקיפין, תרם את חלקו בהכנתה.

חנה בן פורת

(מתוך ברמה 463, 24.10.69)

אכן, מאה אחוז !!  /  איתן שטייף

חסד נעשה לנו ע"י מש"א אשר פרסמה לקראת החג הוכחה שכולנו אכן ראויים לציון של 100% .

עובדה – התפרסמה רשימה מלאה שמאשרת כי אין אפילו אחד שאינו 100% - לכל אחד יש מקום בו הוא רשום 100% , וכל היתר כנראה אינו מדאיג את מש"א .

ואני הקטן חשבתי כי בקשת הציבור לקבל מידע הייתה מכוונת גם לשאלות הקטנות כמו "כמה שעות החבר אכן עובד, ומה עושה החבר במהלך אותן 100% של שעות עבודתו", ומתברר כי לא היא . אכן הכל 100%.

ואולי באמת הגיע הזמן לבקש כי מש"א תעשה לפירסום מהן מטרות פעולתה, איך יימדדו ההישגים, איך נדע אם הייתה הצלחה – זאת כדי שנבין כולנו כי לא הרישום עיקר אלא המעשה

( ואולי אני טועה לגמרי , 100% ?? ) .

חשבון פשוט / ירמיהו

הערה אישית, לא חשובה (ואולי גם טיפשית),

בנושאי רישום עבודה,  או מתמטיקה שימושית,

שהיא בעצם מקאמה  קטנה, (נא לא לחייך),

על מה, כמה, על כיצד, ובעיקר על ה"איך".

כמו כל ההפתעות, גם זה בא בלי סימן ובלי אות,

שמבשר את החדשות הטובות או הרעות,

קמנו בבוקר ומצאנו תלויה על לוח המודעות

רשימה שמית ארוכה, בלי הבדל צבע, מין, או דעות.

וזהו דבר המפרסם, כיאה וכנדרש מוועדה מסודרת:

"על דעת המקום והקהל, יחידת מש"א  מאשרת,

שלאחר דרישה יסודית וספירה מבוקרת,

התגלה ברבים טפח ממה שהיה עד כה חסוי,

(סקר חשוב שרב בו הנסתר על הגלוי),

מחקר רציני על הרגלי פרנסתנו המוכחת,

שיש בו קצת אמת וקצת (ר"ל) כסוי...

סקר שהיה עד היום בחזקת סוד כמוס:

"כולנו עובדים במשרה של מאה אחוז!"

מי בְּכֹה ומי בְּכֹה, מי בידיים ומי ברגליים,

מי בא לעבוד באמת, ומי בא סתם ל"חרטט"

מי בצנעה עובד ומשקיע וטורח ועמל ומזיע 

ומי ש"חשבון לא דופק" וכל היום עובד "על ריק".

ואני שואל: אם הכל תקין במציאוּת או במהוּת,

ואם בכלל יש ערך לעבודה שלנו, או משמעוּת,

אז תגידו לי בבקשה, איפה לעזאזל נמצאת הטעות?

ב"חשבון הנפש" או בחשבון הפשוט?

זה מזכיר לי נשכחות מימי הילדות

שיר ששרה לי אמי כשעוד הייתי פעוט

(נדמה לי שהוא של אנדה, אבל אולי זו טעות)

וזה הולך ככה:

"זה יום תמים וגם יומיים

ישב דייג על נחל מים

ישב עייף , ישב יגע,

ולבסוף צד צפרדע".

זה נכון שהמקאמה הזו היא טיפשית וחסרת ערך,

אבל חביירים, אולי איפשהו אבדה לנו הדרך,

או שכרגיל, כמו שכבר אמרנו, גם הפעם לא הבנו,

כי אם הכל יאה ונאה וראוי ומתוייק על פי חוק,

אז בשיא הרצינות, פשוט בא לי למות.... מצחוק!

ובקשה קטנה ממש"א לסיום מוחלט בהחלט,

"רדו קצת לעם!" – כבר הגיעה העת,

אולי בכל זאת, מעבר ל"נתונים" המרגיזים

תתחילו לטפל באנשים ולא ב"מאת האחוזים".

יהודה טל משוחח עם מתיו וגנר. בחור מהאולפן החדש על תחושותיו, ציפיותיו ותוכניותיו לעתיד כעולה חדש. 

לאור חשיבות הקשר עם האולפן לא יכולתי לסרב לבקשת הבלתי מתפשרת של העורך ומצאתי את עצמי  עם משימה לראיין אולפניסט על חוויותיו אצלנו. בחרתי כ"קורבן" את מתיו הלומד בכיתת המתקדמים שיש לי את הכבוד והעונג ללמד והחלטתי לערוך את הדברים בצורת כתבה קצרה על תחושותיו, כאשר הכל מתבסס כמובן על דבריו בהקלטה.

מתיו נולד בקולומביה והתגורר בבוגוטה הבירה שם למד בבי"ס יהודי. מילדות היה פעיל שם בתנועת הנוער הציונית המקומית (תנועת "כנרת" שהיא תנועה עצמאית לחלוטין) ואף שימש כמדריך במשך 5 שנים תמימות.

עם תום לימודיו התיכוניים התקבל מתיו ללימודי הנדסה באוניברסיטה והספיק ללמוד כשנה ומחצה כאשר בשלה בליבו ההחלטה לעשות שינוי קיצוני בחייו ולעלות ארצה. לשאלתי הסביר מתיו כי לא מצא הרבה חברים באוניברסיטה ורבים מהסטודנטים אף נראו לו  כאנטישמיים. וכך מצא את עצמו בגיל 21 כשהוא מתדפק על דלת השגרירות הישראלית.

למתיו היה ברור שהדרך הטובה והנכונה היא כמובן להצטרף לאולפן. מאחר והיו לו במשפחה שלושה דודים ששהו בעבר בקיבוצים, החליט הבחור לעשות את פרק האולפן בקיבוץ, כשהוא מעדיף אופציה זאת על פני אולפן באשדוד.

על שאלתי לגבי מניעיו וצפיותיו עונה מתיו, כדלקמן: "רציתי ליהנות מהחיים אבל בעיקר ללמוד עברית... רציתי שתהיה לי התחלה טובה ומהנה. כל אחד צריך ללמוד 1/2 שנה ורציתי להתחיל בצורה הכי טובה ...".

ברור שמכאן עברתי לשאלה הבלתי נמנעת באיזו מידה אכן ענה הקיבוץ על צפיותיו, ועל כך הוא עונה ללא היסוס שהקיבוץ עונה מעל ומעבר על ציפיותיו, כשהוא מציין בין השאר את האפשרות שניתנה לו כאן להכיר גם עולים שבאו מאיזורי עולם אחרים, כגון העולים מרוסיה.

בנקודה זאת הרחבתי את היריעה ושאלתיו לגבי ידיעותיו המוקדמות על ישראל מול המציאות אותה מצא בפועל נגד עיניו. מתיו טען שידע בעצם די הרבה על ישראל ומלחמותיה, כפועל יוצא משנותיו הרבות בתנועת הנוער ועל רקע העובדה שלפני שנתיים בילה כבר חודשיים בארץ. כאן מצא מתיו לנכון להבליט את השוני שחש בהתייחסותם של הישראלים אליו עכשיו כשהוא מגיע הנה כעולה

חדש לעומת הפעם הקודמת כששהה כאן כתייר: "אני מתרשם שמתייחסים אלי יותר, כי אני נתפש כמעורב יותר ולכן מתייחסים אלי כשותף".

עכשיו החזרתי את השיחה למימד המקומי ושאלתיו כיצד מסתכלים עליו ומתייחסים אליו בחצרנו הקטנה. למותר לציין את שמחתי נוכח תגובתו הנלהבת, אך מה שחשוב במיוחד עבורנו כלקח מעשי הוא ניסיונו להסביר את הסיבות לשביעות רצונו: "יש לי ניסיון טוב כי האדם שאני עובד איתו (דני היוז) מקובל ביותר והוא מכיר לי את כל האנשים שהוא מכיר... האנשים אולי לא מכירים את קולומביה אבל כשהם  רואים שאני עובד בסדר ובאחריות אז הם מחבבים אותי ..."

עתה לא נותר לי אלא לשאול את ידידנו לגבי ציפיותיו לעתיד והנ"ל הסביר בקצרה כי הוא מתכונן להתקבל לאוניברסיטה כדי להשלים את חוק לימודיו. כמו כן בכוונתו כמובן לשרת בצבא אם כי אינו יודע עדיין אם פרק השירות יבוא לפני או אחרי הלימודים.

מכאן לא נותר לי אלא לשאול לעצתו הכנה כיצד עלינו להתייחס לתלמידי האולפן כדי להקל על קליטתם בארץ ונראה לי שתשובתו המקורית מהווה סיומת נאה לראיון: " אני יודע שזה קשה מאוד לכם כי כל חצי שנה באים חדשים וצריך ללמד אותם הכל, אבל רצון טוב "ובוקר טוב" עושים לנו טוב...".

 רשימת הסטודנטים הצעירים לשנת תשס"ד

רות אבולעפיה   -  אונ.  ירושלים

נעם אדרי       -   בצלאל

עמוס אדרי      -   אונ.          באר שבע

חי אמיר         -   עמק יזרעאל

כפיר אמיר      -   גליל מערבי

רענן ארזי       -   גליל מערבי

בלושטיין דנה   -   סמינר קיבוצים

ברמן נדב       -   עמק יזרעאל

ברמן ברק       -  אונ. חיפה

אבישי זמיר     -  טכניון

טהר-לב אורן   -  כרמיאל

הדס יפה        -  הרדוף

עירא יפה        -  טכניון

מלמד נתן       -  אונ. ירושלים

שובל אחיטוב   -  מכינה

ליאור סלאווה   -  אונ. ירושלים

יואב עזריאלי   -  גליל מערבי

יובל פיינשטיין   -  אונ. חיפה

נורית פיינשטיין-  אונ. חיפה

דותן פרי         -  טכניון

אבידע צורף    -  עמק יזרעאל

 סשה קלריך   -  טכניון

לימור קציר      -  אורנים

אופיר שהם     -  עמק יזרעאל

רווית שחר      -  עמק יזרעאל

אלעד חורש    -  רב תחומי

רותם קמה      -  אורנים

אלעד וייס       -  טכניון

דורון קוטלר     -  אונ. תל אביב

סה"כ  30 סטודנטים.

נוסעים בבטחה בשנה החדשה

חילקנו בתאי דואר דוח מהירות חריגה שכל  נהגת ונהג ביצעו במהלך החודשיים האחרונים.

אלו שלא קיבלו דוח כזה, או שלא נסעו מספיק מהר (וכל הכבוד להם) ואו שלא נהגו בתקופה הזאת.

בכל אופן הדוח נועד שכל אחת ואחד ישקלו בכובד ראש האם יש צורך לנסוע במהירות גבוה,לזכור היטב מה ההשלכות של נהיגה במהירות גבוה ואולי כדאי ואפשרי להוריד את המהירות ולהגיע בבטחה.

תאונות

מתחילת השנה  (1/1/2003)  ספגנו כ 60  תאונות  שנרשמו.

עוד כ 10  פגיעות בכלי רכב שלא דווחו ע"י הנהגים.

תאונות חמורות, לשמחתנו ללא נפגעים שלנו:

1.     הרדמות בזמן הנסיעה – התוצאה רכב באובדן גמור . Total Loss

2.     התנגשות בתוך צומת פגיעה בצד הרכב, במזל לא ישב נוסע לצד הנהג .

3.     נסיעה עם נורת שמן מנוע דולקת – התוצאה החלפת מנוע.

4.     תאונה חזיתית בגלל סיבוב פרסה של הנהג האחר (הרכב עדין בתיקון).

5.     פגיעה קשה מאחור בתוך צומת הרכב שפגע ברכבנו ברח ולא נרשם מספרו.

6.     ועוד ועוד . . . .והסכומים,  עשרות אלפי שקלים ויותר.

הריני להזכיר: סדרן/נית רכב טלפון נייד – 053-662231 פנימי 33-231

בברכת נסיעה בטוחה וחזרה הביתה בשלום!

"חוצה ישראל מס' 2"

פרוייקט  הרכיבה "חוצה ישראל מס' 2" יצא לדרך.

ביום שבת האחרון במזג אוויר נהדר ובעיתוי מתאים (30 שנה למלחמת יום כיפורים) רכבנו את הקטע הראשון חרמון-גולן. מפאתי הכפר  הדרוזי מג'דל שאמס ועד למושב רמת המגשימים.

הייתה זו הזדמנות לחלוף לאורכו של הקו הסגול, לעצור בנקודות תצפית משמעותיות ולשמוע מאלישע הסברים ותיאורים מאלפים על המלחמה ההיא.

את המסלול שאורכו כ- 60 ק"מ התחילו וסיימו 38 רוכבים.

הקטע הבא שתחילתו בצומת רמת מגשימים והמשכו בעמק הירדן יערך בחודש הבא ועל כך בהמשך.

תודה מיוחדת  לחיים ארזי על הובלת האופניים והליווי המסור לאורך המסלול..

בצלי הפרחים מגיעים / רותה היוז

שימו לב ללוח המודעות בשבועיים הקרובים. נמכור אותם בלובי של בית מוסדות בשעות הפתיחה הרגילות. על כל סלסלה תהיה תמונה של המוצר ובתוך כל שקית יהיה שם המוצר. על השקית תהיה מדבקה עם מחיר השקית.  חשוב לפתוח את כל השקיות כמה שיותר מהר או לעשות חורים עם מזלג או סכין שפיצי.

הוראות הטמנה.

נחלק הוראות מודפסות למי שיבקש בדוכן המכירה אבל גם כאן מעט:

כלנית ונורית -  (1) יש להשרות במים ל- 12-18 שעות לפני ההטמנה. (2) מהרגע שנטמנה הפקעת יש לדאוג לקרקע לחה תמיד לפחות עד ההצצה. זה נכון  לגבי כל הבצלים וזו העונה פרט לצבעונים אותם הכניסו מסומנים בשקית ניר למגרה במקרר למטה למשך 8 שבועות.

הסייפן – ניתן לשמרו במקרר ולטמנו מאוחר יותר לפריחה יותר מאוחרת.

השושן -  ניתן לשמרו חודשיים לפריחה יותר מאוחרת וניתן לטמנו מיד. בהצלחה!..

מזל טוב

לצוּרית ומתן  רודוי להולדת  - הבן

לאמנה ודן להולדת הנכד ולכל המשפחה

ברכות

לאתה ומשה נצר לנישואי הנכד ליאור

בנם של עפרה וחגי.

ברכות

לנורית פיינשטיין, לקבלת פרס מטעם ברית התנועה הקיבוצית, על עבודתה בנושא שירי החגים של המשורר יצחק קצנלסון, ככלי  לעיצוב הזהות היהודית – ציונית בגן הילדים העברי בלודז'

הודעה לנוסעים לחו"ל

חסי לא יהיה בבית מהתאריך  20/10 ועד לתאריך 30/10. החברים הזקוקים לביטוח חו"ל יכולים לפנות לעינת גל.

ברכות

לעופר זבולון עם פתיחת תערוכת ציוריו במועדון לחבר.

מזל טוב

לשמעון וייצמן החשמלאי להולדת בנו טל.

תבנית נוף מולדת

הערב תיפתח ב"סליק" תערוכת ציורי נוף המקום והסביבה פרי עבודתם של אמנים ויוצרים חברי רמת יוחנן.

תודה

לכל החברים והילדים הפעילים שהביאו לנו חגים וזמנים לששון, למארגנים, למשתתפים, לעושי הסוכה ומקשטיה, לקריינים ולזמרים, למגבירים, למאירים, לתורנים ולמנקים. תודה מיוחדת ליעקב וצוות ענף המזון המשביענו מכל השפע הזה. תהא הנאת הציבור שכר פועלכם.    

חג האסיף חג המים  תשס"ד

הערב ליל שבת כ"א בתשרי  17.10.03

ליל הושענא רבה.

הטקס בבריכה יתחיל בשעה  19:15

אחרי הטקס קפה עוגה וריקודים

בחדר האוכל.

כל הציבור מוזמן!  חג שמח!!!